היא הסתכלה בעיניי ועינייה נצצו, כמה דמעות זחלו במורד פניה. היא השפילה את המבטה, מתביישת בבכי של עצמה. אחזתי בסנטרה והרמתי אותו כדי שעיניה יביטו בעיניי, "אני אוהב אותך" אמרתי בתקווה שהיא תענה, "אני אוהבת אותך" היא ענתה ובפעם הראשונה היא אמרה את הצירוף של שלושת המילים האלה ביחד. "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך..." זה הידהד לי בראש. רק חיבקתי אותה ונתתי לה להתפרק עליי, ליטפתי את שיערה הרך והחלק. היא לא הוציאה שום מילה מפיה, רק בכתה, בכתה על השנים שהיא לא יכלה לעשות זאת, לא היה על מי... מקווה שתאהבו!

✯הופסק✯ חצות כבר עבר מזמן, אנה יושבת על הספה מולה הטלוויזיה מנגנת תוכנית כלשוהי מהרשימה של תוכנית שהקליטה מוקדם יותר. בידה הייתה כוס חרסינה מלאה בקפה חם שעלו ממנה אדים, ידה עטפו את הכוס החמה, היא הביטה בריכוז רב בתוכנית המשודרת ולגמה מידי פעם מן הקפה החם. "היי, אנה" הדלת נפתחת ונסגרת במהירות שהיא אפילו לא מספיקה לעקוב, הדבר היחיד שאנה הצליחה לראות הוא טשטוש מהיר של צבע, הוא מתיישב לידה ואז היא יכולה לראות אותו היא מחייכת עליו חיוך רחב שהיא מזהה אותו

"Now you listen, little red. You are mine. You belong to me! You are not leaving my side. I have waited too long for you and now that I have you, I'm not letting you slip through my fingers. Understood?" He growled. I smirked. "Over my undead body." *Currently Editing*

מה עושים כשקורה משהו שמפריד בין השנים? מה עושים כשיש שאלות תלויות באוויר? מה עושים כשאתם מגלים שאותו אדם שהכרתן,איננו יותר? שהייתם מגלים שהסתבכתם,ואי אפשר להחלץ... כל הזכויות שמורות ל- Irena_Horan_Davidov

קוראים לי אביגאיל אבל כולם קוראים לי גול, בת 14 כיתה ט' אני חדשה בישוב(שנה שלישית),הורי גרושים אני מחוברת לאבא מאוד.. לאחרונה התנתקנו אבל... יש לי סוד קטן שאף אחד לא יודע... אני בולמית.... (מי שלא יודע\ת מה זה:בולמיה היא הפרעת אכילה הכי מסובכת.. היא מתבססת על בולומיסים והקאות מכוונות). כן.... אני חייה את חיי סביב המשקל.. אני יודעת שקשה להבין מי שלא עובר את זה אבל זאת המציאות... מי יגלה את המחלה? האם אביגאיל תקבל את זה שהיא חולה? מה יקרה כשיגלו את זה?ממי גול כל כך פוחדת? מה יקרה בין גול ואבא שלה? מה המשפחה תואמר על זה?מי יעזור לה לצאת משם? ואם גול תבריא? מה יקרה בסוף? את זה תגלו בהמשך...

"הארי,מה אתה עושה פה?" ג'סיקה שאלה עם דמעות בעיניה כשנכנסתי לחדר של התינוק "ג'סיקה נייל קורא לך בחוץ" זאין אמר כשלואי החזיק אותה כדי שלא תיפול,הם התקדמו בשקט החוצה,מחוץ לחדר התינוק וכשרק זאין ואני נשארנו בחדר הוא הסתכל אליי וחייך "תודה טרביס.על הכל." הסתכלתי בו מבולבל "איך אתה יודע?"שאלתי ואז מזוית עיניי הימנית ראיתי את ליאם מסתכל אליי בהערצה ומנופף לשלום.כשהסתובבתי בחזרה אל התינוק כבר אף אחד חוץ משנינו לא היה בחדר. 'למה אתה עושה את זה?' שמעתי את אותו הקול בראשי ובלי להתבלבל עניתי "כי כשאתה אוהב משהו אתה צריך לתת לו ללכת." ****************************************** כך נגמרה העונה הראשונה,כדי לדעת בפרטי פרטים עליכם להתחיל לקרוא מההתחלה! שיהיה בהצלחה❤️ ג׳סה

אלי תמיד הייתה לבד. תמיד היא ואחיה היא לא הכירה שום דרך אחרת לחיות, שום דבר אחר מלבד זה. כעת, כאשר היא בת 15 הכל מתגלה, כל מה שהיא האמינה בו נעלם והדבר היחיד שהייתה בטוחה בו מתברר כלא נכון.

יי אני שיר, אני בת 13 , יש לי בעית גדילה, זאת אומרת שאני נמוכה לגילי ולא מתפתחת מהר בכלל... אני בערך מטר 40 , שיער שמגיע עד החלק התחתון של הגב, גלי. אין לי חבר על אף שאני מאוד רוצה. אין לי אחים, רק 5 והם חורגים, שלושה מהנישואים הקודמים של אבי,גרים עם אמם בספרד, ואז אבא שלי הכיר את אבי וילדו אותי, ואז הורי התגרשו ואבי התחתן עם אישה חדשה וילדו ילדה אחת, הם גרים יחד בארצות הברית . החמישית היא מהנישואים הקודמים של האישה שנשואה עם אבי עכשיו. אני יודעת, זה מסובך, לפעמים זה מרגיש לי כאילו משחקים בי, שאני כלי משחק, שאני יכולה בכל רגע לפרוש מהמשחק ולחזור לחיים הרגילים שלי. אבל לא, אלה החיים שלי, מרגיע אותי להכיר ולדעת שיש עוד ילדים שהורייהם התגרשו. זה גורם לי להבין שאני לא שונה מכולם, רק שלפעמים אני לא מרגישה שזה נכון. לפעמים אני מרגישה שכולם מושלמים ושיש להם חיים נהדרים ורק לי לא. אני חייתי בעצב, לרוב בדיכאון, עד הנסיעה שלי לארצות הברית. ולא, לא לאבא שלי.

מאמינים בסיפורי אגדות? בשדים וברוחות? ערפדים וזאבים? נסיכים ונסיכות? הטוב והרע? ומה אם הייתן מגלות שהכול אמת. וכל מה שאתן רק רוצות לעשות,זה לחזור הביתה. לחיים הרגילים. לשגרה. או שלא? כל הזכויות שמורות ל- Irena_Horan_Davidov

הארי מתאהב בנערה במסיבת תחפושות וכל מה שהוא יודע עליה זה שיש לה עיניים חומות כהות ושיער חום בהיר והפרט הכי חשוב,היא לבשה שמלה שחורה קצרצה. אני לא המתרגמת-אני כותבת!©