איגרוף Stories

יערה בחיים לא אהבה אנשים שחושבים שהם בלתי מנוצחים. ובדיוק בגלל זה, מהרגע הראשון, היא לא סבלה את ים. הם נפגשו בטעות בבוקר רגיל לגמרי בתחנה אוטובוס המרכזית בדרך לתחרות איגרוף ארצית. שניהם ממהרים, שניהם מרוכזים בעצמם, ושניהם עם אוזניות ומבט של "אל תדברו איתי". ואז זה קורה. היא מסתובבת מהר מדי, והוא בדיוק עובר לידה עם תיק ענק על הכתף. הם נתקעים אחד בשנייה חזק. הבקבוק שלה נופל ומתגלגל על הרצפה. "רציני?" היא אומרת בעצבים. הוא מסתכל עליה לשנייה, בלי לזוז בכלל. "את נכנסת בי." "חי בסרט." "כנראה." אף אחד מהם לא מתנצל. אבל איכשהו - כל היום הם ממשיכים להיתקל אחד בשנייה. ברכבת. בתור להרשמה. ליד הזירה. במסדרון של החימום. וכל פעם זה אותו דבר: מבט ארוך מדי. עקיצה קטנה. עצבים שלא ברור מאיפה באו בכלל. יערה לא מבינה למה הוא מצליח לעצבן אותה בלי לעשות כמעט כלום. וים לא מבין למה דווקא הילדה הזאת לא יוצאת לו מהראש. ואז היא רואה אותו עולה לקרב שלו. ופתאום הכול משתנה. הוא נכנס לזירה בלי פחד בכלל. רגוע מדי. חד מדי. כאילו הוא יודע מראש שהוא הולך לנצח. והוא באמת מנצח. לא סתם מנצח מפרק את היריב שלו. הקהל צורח, המאמן שלו מחייך בגאווה, והוא יורד מהזירה עם דם על השפה ומבט אדיש כאילו זה לא הזיז לו בכלל. ולמרות שהיא שונאת להודות בזה יערה לא

כל חיי הייתי ברחוב. שורד. בלי כסף, בלי רכוש, בלי אוכל עד שדנטה החליט לקחת אותי תחת חסותו, ומשם אני על גג העולם או יותר נכון על גג עולם האיגרוף המחתרתי הם קוראים לי פאנטום כאן אין שמות, אין עבר. רק את הכאן והעכשיו וזאת הזירה אבל היא... היא האור שבתוך העולם החשוך הזה של המחתרת, בתוך העולם החשוך שלי טריגרים דם, אלימות, שפה בוטה, סמאט