סודות Stories

המשימה שלי הייתה קלה: 1. לגרום לו לרצות אותי. 2. לגרום לו לספר לי. 3. לבגוד בו ולשלוח אותו לכלא לכל חייו. לפחות חשבתי שהיא קלה. הארגון שלי היה תלוי בי. הממשלה הייתה תלויה בי. אבל נכנסתי למשחק מוחות שאי אפשר להתכונן אליו. הוא הביס אותי ואני הבסתי אותו עד שכל מה שנשאר בנינו היה מה שיש בין השקרים.

אלפים לשומרת הערים האבודות, חצויים לפרסי ג'קסון, זה כיף וכל זה אבל מה אם הם יתנגשו? אז ככה: השבעה מנצחים את גאיה, ליידי ג'יזלה מתה (נגיד שכן), בשני העולמות הכל שלוו ויפה. ואז, למה לא? סופי וצוות הנועזים הולכים לערים האסורות בגלל המועצה, וכשחוזרים מגלים סודות, עבר, חצויים, אנשים חדשים ו... מה חשבתם שאני אספר לכם פה? חחח, בחלומות שלכם, רוצם לדעת את ההמשך תצתרכו לחכות. נ.ב. והערות שוליים: פג - הסיפור כולל את האירועים של פרסי ג'קסון והאולימפיים + גיבורי האולימפוס + גורלו של אפולו, שהה - ליידי ג'יזלה מתה, אליסיאן אמ... כלואה ולא מפריעה, מרלין ביחד אבל המועצה לא מודעת, דקסיאנה ביחד (לכל משפשפי טמאינה פשוט לא!), טאם ורייני ביחד והמועצה שיחררה אותה רישמית.

״אתה אולי סחטת אותי באיומים, ואולי שמת לי טבעת יהלום על האצבע בשביל הכתר שלך, אבל כדאי שתכניס את זה טוב טוב למוח הקר שלך - אני לא הרכוש שלך. אתה לא הבעלים שלי, ואתה לא תנהל את החיים שלי.״ הפנים שלו נשארות קפואות לחלוטין מול הכעס שלי, אבל האחיזה שלו במותניים שלי מתהדקת בעוד חצי סנטימטר, מכריחה אותי להרגיש את הנוכחות המוחלטת שלו. ״את טועה, דולצ'ה,״ הוא לוחש בקור רוח מקפיא והסערה בעיניים האפורות שלו ננעלת בשלי, ״מהרגע שהחלפנו נדרים ועד שהמוות יפריד בינינו. את שלי. נקודה.״ אחרי שאיבדתי את בעלי, נדרתי נדר: לעולם לא שוב. במשך חצי שנה מחקתי כל זכר לקיום שלו, התעלמתי מהשיחות שלו והייתי בטוחה שהצלחתי לברוח מההכרזה הפומבית והמטורפת שהוא כפה עליי מול כולם. אבל לטוני יש שיטות משלו להזכיר לי שהזמן שלי נגמר. הוא הקאפו החדש של מיאמי - מחושב, קר, ולא מראה שום רגש מלבד הדחף המעוות שלו לשלוט בי. כשהוא מופיע בניו יורק, הוא לא בא לבקש סליחה. הוא דוחק אותי לפינה ומשתמש בסחיטה שלא משאירה לי ברירה אלא לענוד את הטבעת שלו. עכשיו אני איתו במיאמי. בזמן שהוא מנסה לאכוף את החוקים שלו, אני עסוקה בלמרר לו את החיים ולשגע אותו עד הקצה. אלא שהמלחמה בינינו מדליקה אש מסוכנת. במשחק השליטה של טוני, הוא אולי מחזיק בקלפים - אבל אני עומדת לשרוף

כולם אמרו לי להתרחק ממנו. הוא היה הילד היחיד שאסור לי להתאהב בו - והיחיד שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו. מהרגע שהוא נכנס לחיים שלי, משהו השתנה. המבטים שלו, השיחות הסודיות שלנו והדרך שבה הוא תמיד מצליח לגרום לי לחייך... הכול מרגיש מסוכן מדי. אבל יש סיבה שאסור לי להיות איתו. סוד מהעבר קושר בין המשפחות שלנו, ואם אגלה את האמת - אולי כבר לא אוכל להסתכל עליו באותה הדרך. אז מה קורה כשאת מתאהבת באדם היחיד שאסור לך לאהוב? ואיך אפשר לבחור בין הלב לבין האמת?

״כללי המשחק שלו״ ריידר בלאק הוא לא הגבר שאמהות מזהירות מפניו. הוא הגבר שהן לא מעזות להזכיר את השם שלו, כי עצם המחשבה עליו היא חטא חם מדי. הוא סוכן הדוגמניות הכי חזק וחתיך בלוס אנג'לס. כריזמטי ברמה חולה. עשיר בצורה מושחתת. והוא מסוכן בדיוק במידה שגורמת לנשים לרעוד כשהוא מתקרב, מתחננות לטעום מההרס שלו. כשריידר נכנס לחדר, האוויר נגמר. המבט שלו - אינטנסיבי, כהה, רעב - חודר ישר דרך הבגדים ומבעיר את העור. הוא לא צריך להתאמץ כדי לכבוש. מבט אחד שלו, והברכיים שלך מתרככות. החיוך היהיר שלו נמרח על השפתיים כשהוא רואה איך הנשימה שלך נקטעת. הוא יודע בדיוק מה המגע שלו עושה לך. הוא יודע איך האצבעות החזקות שלו יילפתו סביב המותניים שלך, יצמידו אותך אליו עד שלא תוכלי לזוז, בזמן שהוא כבר מתכנן איך הוא נעלם לפני שהשמש תעלה - משאיר אותך במיטה ספוגת זיעה, עם סדינים קרועים וריח הבושם שלו חרוט עמוק בתוך הבשר שלך. יש לו פה מלוכלך שמסוגל ללחוש באוזן שלך את המילים הכי אסורות, הכי נועזות. פקודות נמוכות וצרודות שיגרמו לגוף שלך לבגוד בך, להרטיב את השפתיים ולאבד שליטה לגמרי בין הידיים שלו. והחלק הכי מטורף? הוא שולט בזה. הוא שולט בך. כל העיר מכירה את חוקי הברזל של המשחק שלו: לילה אחד. בלי עכבות ובלי פילטרים. בלי רגשות. רק גופות שנשרפים

רייצ׳ל -אני כבר לא עוד ילדה שמתבריינים אליה ,אני המלכה של בית-הספר כולם עושים את מה שאני רוצה,אני שולטת בכולם,אבל יש לי סוד שאף אחד לא יודע חוץ מדניאל מי שהיה מתבכיין אליי הכי הרבה,ואסור ששאר התלמידים ידעו דניאל- היא עכשיו המלכה של בית הספר,הייתי מתבריין אליה אבל לא מהסיבה שהיא חושבת ,היא חושבת שאני יגלה לכולם את הסוד שלה אבל הוא שמור אצלי והיא הולכת להיות שלי

אני לא יודעת מה התקציר, איבדתי את הזיכרון. אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שמשהו קרה לי, משהו רע, ואני חייבת לגלות. אני מרגישה כיאלו אני הולכת בערמה של שקרים ואין מי שיספר לי מה נכון. אני פאקינג משתגעת.

חשבתי שאני טובה בזה - להסתיר. להסתיר את הצעקות, את הסימנים, את הלילות הארוכים שבהם אני נרדמת עם כאב בגרון ודם מתחת לעור. במקום שבו הכול מבריק, הייתי הסדק היחיד, ולאף אחד לא באמת אכפת... חוץ ממנו. אית׳ן. החבר של איידן. השקט. זה שיושב תמיד מהצד, מעשן סיגריה ושותק. לא הייתי אמורה להרגיש איתו בטוחה. לא הייתי אמורה לרצות להישאר. אבל בכל פעם שאני מתפרקת - הוא שם, והוא היחיד שרואה אותי באמת. היא לא ראתה אותי. לא באמת. בשבילה הייתי "החבר של איידן", עוד קול ברקע במסיבות ובחבורות צפופות. אבל אני ראיתי אותה. כל פעם שהיא צחקה חזק מדי, הלב שלי התכווץ. כל פעם שהיא הגיעה עם שרוולים ארוכים בקיץ - ידעתי. וכל פעם שהיא התרחקה מהעולם, הרגשתי שזה שורף לי בנשמה. הייתי אומר לה שהיא לא לבד. הייתי אומר לה שהיא יכולה להישען. אבל כשאתה אוהב מישהי שבורה - אתה לומד לחכות. עד שהיא סוף־סוף מסתכלת עליך באמת