Historias de סודות

אני לא יודעת מה התקציר, איבדתי את הזיכרון. אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שמשהו קרה לי, משהו רע, ואני חייבת לגלות. אני מרגישה כיאלו אני הולכת בערמה של שקרים ואין מי שיספר לי מה נכון. אני פאקינג מתחרפנת.

חשבתי שאני טובה בזה - להסתיר. להסתיר את הצעקות, את הסימנים, את הלילות הארוכים שבהם אני נרדמת עם כאב בגרון ודם מתחת לעור. במקום שבו הכול מבריק, הייתי הסדק היחיד, ולאף אחד לא באמת אכפת... חוץ ממנו. אית׳ן. החבר של איידן. השקט. זה שיושב תמיד מהצד, מעשן סיגריה ושותק. לא הייתי אמורה להרגיש איתו בטוחה. לא הייתי אמורה לרצות להישאר. אבל בכל פעם שאני מתפרקת - הוא שם, והוא היחיד שרואה אותי באמת. היא לא ראתה אותי. לא באמת. בשבילה הייתי "החבר של איידן", עוד קול ברקע במסיבות ובחבורות צפופות. אבל אני ראיתי אותה. כל פעם שהיא צחקה חזק מדי, הלב שלי התכווץ. כל פעם שהיא הגיעה עם שרוולים ארוכים בקיץ - ידעתי. וכל פעם שהיא התרחקה מהעולם, הרגשתי שזה שורף לי בנשמה. הייתי אומר לה שהיא לא לבד. הייתי אומר לה שהיא יכולה להישען. אבל כשאתה אוהב מישהי שבורה - אתה לומד לחכות. עד שהיא סוף־סוף מסתכלת עליך באמת