זה אסור. זה אסור, זה מקולקל, זה מסוכן. זאת אהבה?
אני אלינור יעקוב, את בת 17 מהצפון. טוב, בערך. כרגע אני שוהה באיזו פנימייה מזורגגת בכיוון הדרום.
זאת פנימייה צבאית, והדבר הראשון שעולה לראשכם כשאתם שומעים זאת, זה כמה ילדה רעה, טרורסטית, בעייתית ונוראית להורי אני. אך לא, אני ילדה צייתנית, שקטה, בסך הכל ילדה טובה. כן, אני מודה- אני ילדה עקשנית, וכשמשהו לא מסתדר לי אני הבן אדם הכי עקשן שתפגשו, מעבר לזה שאני רודפת צדק והגינות, וכשמשהו לא מתפקד כמו שצריך אני יכולה להיות בן אדם קשה וחצוף. הגעתי לפנימייה כי הורי טסו לחו"ל, לתקופה בלתי מוגבלת, תשאלו אותי למה דווקא לפנימייה הזו? אני אענה לכם שגם אני לא יודעת. אני שונאת את הפנימייה, ועוד יותר שונאת את המפקד שלי, סער, לפעמים אבל. בפעמים שלא? את זה כבר תשמעו בסיפור.
הספר הראשון בסדרת הלהבות
כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**
אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים.
תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפיה האיטלקית.
אני עצמי הייתי עמוק בתוך המאפיה בזכות האירוסים לקאפו הבא. כך שתמיד הלכנו לפי הכללים. אבי הוא אדם נוקשה מאוד אבל לא כלפינו הוא תמיד היה רך.
לא הכרתי את הצד האלים. את הצד הכואב שיש במאפיה.
אבל זה הגיע.
בזמן שכולם חושבים שאני קבורה עומק באדמה אני עדיין כאן. נושמת. מקווה שיום אחד אצליח לצאת. אני כבר לא אני. כמעט בלתי אפשרי לזהות אותי. כי אני כבולה עמוק בתוך המאפיה הרוסית.
לכודה בין כאוס מוחלט, נקמה ועולם הפשע.
העולם שנולדתי אליו.
(ספר ראשון בסדרת הלהבות)
**כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**