זה אסור. זה אסור, זה מקולקל, זה מסוכן. זאת אהבה?
אני אלינור יעקוב, את בת 17 מהצפון. טוב, בערך. כרגע אני שוהה באיזו פנימייה מזורגגת בכיוון הדרום.
זאת פנימייה צבאית, והדבר הראשון שעולה לראשכם כשאתם שומעים זאת, זה כמה ילדה רעה, טרורסטית, בעייתית ונוראית להורי אני. אך לא, אני ילדה צייתנית, שקטה, בסך הכל ילדה טובה. כן, אני מודה- אני ילדה עקשנית, וכשמשהו לא מסתדר לי אני הבן אדם הכי עקשן שתפגשו, מעבר לזה שאני רודפת צדק והגינות, וכשמשהו לא מתפקד כמו שצריך אני יכולה להיות בן אדם קשה וחצוף. הגעתי לפנימייה כי הורי טסו לחו"ל, לתקופה בלתי מוגבלת, תשאלו אותי למה דווקא לפנימייה הזו? אני אענה לכם שגם אני לא יודעת. אני שונאת את הפנימייה, ועוד יותר שונאת את המפקד שלי, סער, לפעמים אבל. בפעמים שלא? את זה כבר תשמעו בסיפור.
הבטתי בו בעיניים הירוקות שלו ,שהביטו בי בשנאה, באש ששרפה את עיניי.
"למה אתה מתנהג ככה?" שאלתי בשקט שנשימותיו הקצרות מורגשות על אפי, קרוב כל כך, ממסמרות אותי חזק יותר לקיר ,בפחד.
"כי אני שונא את איך שאת פאקינג גורמת לי להרגיש שקד" קולו העמוק נשבר והוא נשך את שפתיו בתסכול שהביט בשפתיי וגרם לדמי לרתוח, הוא התנתק ממני באחת ובעט בקיר לידי בתסכול ,הרעש של הבעיטות הרמות שלו לקיר הפחידו אותי ,נצמדתי אל הקיר והתנשמתי בפחד, והרגשתי את זה .
תשוקה ממכרת עזה וכואבת.
תמיד חשבתי שאני לא יכולה להרגיש.
אהבתי את זה, לא רציתי להרגיש פחדתי שהעבר ירדוף אותי בכל הזדמנות יזכיר לי למה אסור לי לחיות כמו כולם למה אסור לי לשמוח ,להרגיש,לאהוב.
אבל שהוא הופיע הכל השתנה,לא שמתי לב והוא כבר שלט בליבי ,בגופי.
ואהבתי את זה , אהבתי את הדרך שבה הביט בעיניי ,את הדרך שבה גרם לי לפחד,את הדרך שבה גרם לי לליבי לפעום ולגופי לצעוק שהוא רוצה אותו עד מוות.
הרגשתי שוב חיה,שוב נושמת.
הוא היה הקרן אור הזו שנפלטה לחיי בין החומות והשתלטה על ליבי ,קרן אור שיכולה להדליק את ליבי ולגרום לי להרגיש חיה
או לשרוף את ליבי עד שלא ישאר ממני כלום.
כל הזכויות שמורות לי ורק לי!!!
הספר מכין תוכן אלים ובוטה ,ותוכן מיני ומפורט קחו לתשומת ליבכן❤️