בחיים שלי לא חשבתי שזה יהיה הוא.. זה שכל החיים גדלתי איתו.. זה שתמיד היה לצידי. לא חשבתי שהכל יתהפך ברגע. השאלה הגדולה היא מי אשם בכל מה שקרה? הוא? או אני? ברגע שזה התחיל, לא הייתה דרך חזרה. התמכרתי לזה כמו להרגשה המוזרה הזאת בבטן כשרכבת הרים נוסעת מהר, זה כאב, אבל כל הזמן רק רציתי עוד ועוד. בהתחלה אף אחד לא ידע, ורק לי זה הפריע. מה יקרה אם אני אקלע לצרה? למי אני אפנה? כמה שניסיתי לשנות את זה, להיות כנה. זה בסוף בא בדרך הכי לא צפויה. אז איך אחרי הכל אני אוכל לסכם את המסע הזה?? מאיפה מתחילים? מהשמחה? מהעצב? מהכאב? מהמשברים? מהבגידות... מכמה שניסינו להיות אחד עם השני אף פעם לא באמת יצא לנו לממש את רצונותינו האישיים. תמיד היו נספחים ומשברי צד שהיינו חייבים לטפל בהם. גם אם הם קשורים אלינו וגם אם לא, גם אם היינו צריכים לטפל בהם ביחד וגם אם לחוד, תמיד אנחנו היינו הבעיה. הכוח רצון לא בדיוק בלט והכל היה שברירי. למרות שידעתי שלא, תמיד פחדתי שכל העבר יהרס. עד הרגע ההוא... שבו הכל היה בטוח. בעצם ידעתי הכל מההתחלה לא?