״תגידי את מתנהגת ככה לכולם?״ הוא אומר מלא בעצבים, וברור שהוא לא מראה את זה, הוא יודע להתאפק. אני מעריצה אותו.
״לא, לא לכולם.״ אני מרימה את מבטי היישר לעיניו של שון, בוהה בו, רואה את שון שלי. יותר נכון מחפשת. ראייתי נעשית מטושטשת, גרוני חנוק מדמעות. אני משפילה בחזרה את מבטי לכיוון הרצפה המלוכלכת והדהוייה. ״רק אליך״ אני עוצרת בשנייה את דמעותיי, אומרת את מילותיי האחרונות שהוא ישמע ממני בקול ברור ויציב ונעלמת משם. אני אמנם בורחת, אבל לא משון שלי, אלא משון החדש. שמא אקרא לו עכשיו שון וואייט?
הוא בטח כן שונא אותי, ממיר את מילותיו, ולבטח הוא לא מבין מה נהייה ממני.
סיפור המסתכל דרך תקופות שונות. מצד אחד זה הוא, יפה התואר, הממיס כל בן אדם, לטוב ולרע, שון וואייט, המוכר גם בתור עורך הדין הטוב ביותר באזור. מצד שני הלא היא הבחורה הכי חזקה, מדהימה, שלא תוכל לעמוד בפניה, אפריל ווקר
חבבתי אותו, חיבבתי אותו ממש אבל הוא לא אותי.
הוא פגע בי וראה בי כתכשיט.
הוא ניצל את התמימות שלי והשאיר אותי מצולקת.
הייתי חיה פצועה ובודדה, אבל מלך האריות בא להציל אותי.
הוא שמר עליי, הוא הגן עליי. הוא אהב אותי.
רגש שלא הייתי רגילה לקבל.
קפטן הרוגבי היה שלי ואני הייתי שלו, וידענו את זה גם מבלי להגיד את זה.
****
היא הייתה כל כך יפה.
מלאך שפגשתי במיקרה.
אבל כשבחור פגע בה והשאיר אותה חסרת אונים לנגד עיניי, אחותי הקטנה עלתה לי לראש, ואני ראיתי את עצמי הופך לרוצח.
היא כל כך פגיעה ואני רציתי להיות זה שיגן עליה.
אמבר הייתה מקום הרוגע שלי ונקודת החולשה שלי, מה שסיכן אותי הרבה פעמים.
הילדונת ואני אנשים שונים לגמרי, אבל עדיין משלימים זה את זה כמו פאזל.
אני לא רואה את עצמי בלי המלאכית מגן עדן.