ASSAULT

"זה הקטע שבו אני אמורה לבכות?" היא הרימה אליי את עיניה הכחולות כקרח, בדיוק כמו הרגשות שלה, שכבר למדתי להתרחק מהם.

היא החזירה לפיה את מקל הסוכריה שנאכלה ונשכבה על הדשה, מחפשת קבוצת כוכבים שתתפוס את עיניה.

"נו, יש לך סיפור יותר מרשים?" הנחתי את ידיי על הבירכיים הפסוקות שלי, מסתכל על קיר הגרפטי שלה,
שכולם ידעו בוודאות שאם מישהו יתקרב אליו ויהרוס אותו, טוב, הוא יעדיף לא לדעת את חומרת הכאב.
מי כמוני יודע.

נדמה שהיא לא עומדת לענות על השאלה.

ובמקום זאת הסתכלה על הדובה הגדולה, מה שאיפשר לי לבחון את עיניה.
הבילבול רק גבר בכל פעם כשניסיתי להבדיל אם העיניה נוצצות מהשתקפות הכוכבים או מרגש כלשהו.

בסוף נכנעתי,

הילדה הזאת גורמת לי לתהות מי אני כל בוקר כשאני קם.

היה נראה שהיא מתלבטת לומר משהו.

"אתה יודע?" לבסוף אמרה.
היא לא ניתקה את עיניה מקבוצת כוכבים, אני חושב שביל החלב.

"כל מה שבניתי בשנתיים האלו, אתה לא תבוא ותהרוס לי.
אני שומרת שתיקה, לא שוברת אותה, וככה זה ימשיך.
אז תפסיק לנסות."

היא קמה ונעצה עיניה בסמל השחור שעשיתי ביום הראשון שהגעתי לפה. כאן בעצם התחילה הטעות שלי.

"אתה לא תהרוס את החיים שלי כמו שהרסת את הקיר שלי."

תודה ל-goli2001 על הכריכה המדהימה!!!