"תעזוב אותו!" צעקתי לא מבינה איך אני בכלל מעיזה. "מה אמרת?" הוא אומר מתקרב אליי עם מבטו הקר ועיניו האפורות.
מנורת הרחוב מאירה על פניו כעת, כך שאני יכולה לראות את תווי פניו טוב יותר. עיניו האפורות נראות כעת מעט יותר מקודם.
אני מנחשת שצבע עיניו משתנה לפי רגשותיו ועכשיו הוא לוודאי כועס, לכן הן נראות כהות יותר.
לסתו משורטטת כך שנדמה לי שאם אעביר את האצבע שלי עליה, אני אחתך. עצמות לחיו בולטות, אבל לא יותר מידי, במידה המחמיאה לו. שפתיו מלאות ובשרניות, כאלה שלכל בחורה יתחשק לנשוך מעט, בשרניות ואדומות מעט.
אפו מעט סולד בצורה המחמיאה לפניו. שיערו השחור, שחור פחם, שופע ונראה כל כך רך ונעים למגע כך שאני רק רוצה להעביר את ידי בשיערו. אני משתחררת מן הבהייה בה שהיתי לרגע מיופיו המהפנט.
"ת-תעזוב אותו... א-אני אביא לך את הכסף."
-----
הכירו את לאלי מילר, בחורה רגילה שלא יודעת מה צופן לה הגורל.
אחרי משמרת לילה, היא מצפה לחזור לביתה כרגיל, אבל אז היא פוגשת באדריאן סמית'.
ומשם...
שום דבר לא יחזור להיות רגיל.
ספר 1 בסדרת ההטבעה
בפעם הראשונה שראיתי אותו.
חשבתי שהוא ימשיך במסדרון ולא התייחס אליי כלל.
שזה מה שקרה. אבל לא הייתי מוכן למה שקרה אחרי זה.
למעקבים שלו , לאובססיה שלו כלפיי.
ולא הבנתי למה?
בהתחלה נבהלתי נורא. הוא הפחיד אותי. למרות שהוא היה טוב, כל כך טוב.
אבל לא חשבתי שהוא ירצה להיות טוב כלפי.
חשבתי שאני בכלל לא ברמה שלו , שהוא אפילו לא יכיר את שמי.
טוב זה לא הגיוני, אני הבן של אבא שלי.
ושכולם מכירים את האלפא, בטח ששמי מתגלגל בשבט.
אני לא יכול לומר שליבי לא דפק בפעם הראשונה שהבחנתי בו. הוא דפק בטירוף.
ואני אפילו לא יודע למה.
מסתבר שהוא ידע. אבל בחר לא לספר לי.
וכל זה בולשיט אחד גדול. אם הייתי יודע, הכל היה הופך שונה. אם לא בשבילו אז לפחות בשבילי.
לוקאס חיי חיים רגילים במשך שבע עשרה שנה.
הדבר היחיד שהיה שונה בו, הוא שהוא צאצא של אנשי זאב.
הוא מעולם לא החשיב את עצמו כאחד מהם.
הוא לא הכיר את הכללים או את החוקים. אפילו בקושי שינה צורה לזאב. הוא לא הכיר את עצמו כזאב.
אבל אז הכל השתנה. אביו חזר והוא האלפא.
ומבחינת לוקאס הוא חייב לתפוס את עצמו בידיים.
הוא הלך לגור יחד עם השבט של אביו.
והוא חייב לייצג את אביו בכבוד. גם אם זה אומר ללמוד הכל מאפס.
אבל אז מגיע זאקרי. מסתורי מאי פעם. והוא מושך את ליבו של לוקאס כמו מגנט.