תישארי

"את בסדר?" אני לא יכולה להשיב עדיין, ורק מנידה בראש שלי פעם אחת. למה אני מספרת לו? למה אני לא צוחקת ועוקצת אותו? הוא ישתמש בזה אחר כך, בשביל לפגוע בי. אסור לספר לאנשים על עצמך. זה נשק. מידע הוא נשק. "את רוצה ללכת הבייתה?" הוא שואל. למשמע השם בית אני בוכה יותר חזק, ביפחות שמטלטלות את הגוף שלי. הוא לא נרתע, רק מהדק את הידיים שלו סביבי. "את יכולה להישאר כאן, כמה שרק תרצי. את תיהי בסדר." הוא לוחש לתוך האוזן שלי.
אני אהיה בסדר.
מחר, כשאהיה שוב עצמי, אני אתחרט על הרגע הזה. אתחרט על הדמעות האלה. אתחרט על השיחה הזאת. אתחרט שבאתי אליו הבייתה ופגשתי אותו בכלל. אבל רק לעכשיו, רק לשנייה, אני מניחה לעצמי להאמין במילים שלו. לשנייה אחת אני מאמינה שאהיה בסדר.
ואני מרגישה את עצמי נסחפת משם, בתוך החיבוק החמים שלו.