סאמר, ליאו, וכאב אינסופי

"קוראים לי סאמר, ואני שונאת את הקיץ." זה היה הדבר הראשון שאמרה לי.
לסאמר היו פנים עגולים וחיוך רחב עם רווח בין השיניים הקדמיות והמון נמשים.
כשהיא דיברה העיניים הירוקות שלה נצצו בהתלהבות.
סאמר אהבה להיות בחוץ בגשם, לרוץ ללא מטרייה ולהרגיש את השיער הצהוב שלה נרטב ונדבק למצחה.
סאמר לא מאד אהבה מגע, אבל זה לא מנע ממני לחבק אותה בכל יום.
אהבתי את סאמר, באמת אהבתי אותה.
אהבתי את הצחוק שלה ואת החיוך שלה, אהבתי כשכעסה עליי, אהבתי כל חלק וחלק בה.
כולם אהבו את סאמר,
כנראה בגלל זה היה קשה יותר כשסאמר מתה.
סאמר תישאר בת ארבע עשרה לנצח, ואני אמשיך לאהוב את סאמר בת הארבע עשרה שלי.
-
ולכן, ליאו מחליט להנציח את סאמר. הוא כותב את כל הזכרונות שלו ממנה-החברה הכי טובה שלו והאדם האהוב עליו בעולם, כדי לא לשכוח כלום, כדי שכולם ידעו כמה נפלאה היא הייתה.