אבירת הצללים

״בבקשה,״ אני מתחננת בפניו בעוד שידי לפותות תחת אחיזת הפלדה שלו. ״אל תעשה את זה״
אבל הוא לא מקשיב לי.
המשכתי להיאבק בו, מנסה להימלט מאחיזתו. אך הוא כבר הצליח לרתק את ידיי ורגלי בקלות רבה ושינה את תנוחת גופי בצורה שהייתה לו קלה יותר כדי לקחת את מה שרצה.
״אני אוהבת אותו״ לחשתי לו, ״אני אוהבת גם את הבת שלי. אל תיקח אותי מהם״
״תהיי בשקט״ הוא מורה לי בקולו השקט והאפל. מסיט תוך כדי קבוצה משערות ראשי, חושף בכך את צווארי בפניו.
לא היה לי עוד דבר לעשות. להתנגד לא ממש עזר לי ותחנונים גם כן לא עבדו.
הוא רכן קדימה, חושף את שיניו הארוכות והחדות בעוד שהוא מתקרב אל עבר צווארי העדין והפגיע.
״אם תעשה את זה, אני לעולם לא אסלח לך״ איימתי עליו. ידעתי שזהו הקלף האחרון שעמד לרשותי שעשוי להרתיע אותו. והוא אכן נסוג מעט לאחור, בוחן את פני החיוורות מאימה. זאת הייתה הפעם הראשונה שרציתי לדעת מה עובר בתוך ראשו המעוות. אולי הוא מתחרט ומתכוון לשחרר אותי ממנו. כך קיוויתי בליבי. ואז אוכל לחזור בריצה הביתה ולנעול בפניו את כל הדלתות והחלונות. לא שזה יעזור נגדו, אבל אולי זה יאט אותו מעט בזמן שאעיר אותם ונוכל לברוח יחד בזמן.
הבעת פניו המפלצתית משתנה, נעשית חמה יותר. הוא שולח את ידו קדימה, מלטף את פני בגב ידו הקרירה. ״תודי שאת רוצה בזה״ הוא לו