14 جزء
undefined أجزاء مستمرة אני עומדת מול הדלת של המשרד שלו. הלב שלי דופק חזק מדי, והגוף שלי מתחמם למרות שהחורף בשיאו. אני נושמת עמוק, דוחפת את הדלת ונכנסת.
והוא שם.
מדויק מדי. מסוכן מדי. מתנה שהיקום שלח לי במיוחד-או אולי עונש על חטאיי. גבוה, שזוף, שרירי, והעיניים האלה... העיניים המזייונות האלה. אלה שאני רואה בכל לילה כשאני עוצמת עיניים. אני לא מרגישה התרגשות, רק תחושת סקרנות מעורבת בקור של מחשבה. כמה עוד אפשר לשלוט בו? הוא לא ישתלט עליי. לא.
אני מתקרבת לשולחן שלו, מתיישבת מולו. רק שולחן מפריד בינינו, אבל זה לא משנה. המתח בינינו מוחשי, ממלא את החדר. שנינו ניסינו לעצור את זה, אבל אני כבר קיבלתי החלטה. אני שומרת את זה כאתגר. הכל רק משחק, אחרי הכל.
"קראת לי לפה," אני אומרת בקול יציב. אין טעם בהקדמות-חצינו מזמן את כל הגבולות של בוס ועובדת.
"כן," הוא עונה, קולו קר, מבוקר. "רציתי לשוחח איתך. ואני חייב לומר שהחולצה הזו מפרה את כללי הלבוש כאן." העיניים שלו סורקות אותי, מתעכבות. אני רואה לאן הוא מסתכל. אין אכפת לי-אני יודעת איך אני נראית, איך אני משפיעה עליו. זה ברור. זה תמיד היה ברור.
אני מחייכת, קמה ממקומי ונשענת על השולחן, מתכופפת מעט. "וממתי לך, מר ולנטינו, אכפת מכללים?" אני לוחשת, מתגרה.
לשנייה, נדמה לי שתפסתי אותו לא מוכן, אבל הוא מתאפס במהירות. "מעכ