פתחתי את דלת הרכב והסתבכתי עם החגורה, בשניה שהצלחתי להוציא את החגורה, זה קרה.
הדבר היחיד שהיה בוודאות זה:
אנשים, דם, כאב, שחור.
וצרחה אחת צורמת שבקעה מפי ברגע שפתחתי את העיניים.
לא.. לא יכול להיות... הידיים המלאות בדם.. זה לא שלי.
זה לא פאקינג שלי.
התרוממתי עד כמה שביכולתי להתרומם והסתכלתי עליה.
לא, בבקשה לא.
תגיד לי שזה לא נכון, תגיד לי שאתה צוחק עלי אלוהים, תגיד לי שזה חלום רע, שאני אתעורר.
״את לא יכולה ללכת, בבקשה תתעוררי!!
בבקשה, לעזאזל איתך, בבקשה אני מתחננת..״
בנימה הזאת, עיניי נעצמו לאט לאט ראיתי שחור, השחור הזה היה כלכך מנחם כי ידעתי, כי קיוויתי, שיקח אותי כמו שלקח אותה.
הספר הראשון בסדרת הלהבות
כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**
אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים.
תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפיה האיטלקית.
אני עצמי הייתי עמוק בתוך המאפיה בזכות האירוסים לקאפו הבא. כך שתמיד הלכנו לפי הכללים. אבי הוא אדם נוקשה מאוד אבל לא כלפינו הוא תמיד היה רך.
לא הכרתי את הצד האלים. את הצד הכואב שיש במאפיה.
אבל זה הגיע.
בזמן שכולם חושבים שאני קבורה עומק באדמה אני עדיין כאן. נושמת. מקווה שיום אחד אצליח לצאת. אני כבר לא אני. כמעט בלתי אפשרי לזהות אותי. כי אני כבולה עמוק בתוך המאפיה הרוסית.
לכודה בין כאוס מוחלט, נקמה ועולם הפשע.
העולם שנולדתי אליו.
(ספר ראשון בסדרת הלהבות)
**כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**