מופרעת

אני אוהבת ללכת לאן שהרגליים שלי מובילות.
אני אוהבת לצייר קווי ישרים ושחורים על דף לבן.
אני אוהבת להיות עם דורון כי הוא לא מדבר.
הוא לא שואל שאלות ולא שומע שקרים.

אני שונאת מים, הם חלקים ומושלמים מדי ומשאירים הרגשה דביקה ורטובה בידיים אחרי שהם נגמרים.
אני שונאת את ההורים שלי, כי הם מסתכלים עלי כמו שכולם מסתכלים.
אני שונאת צבע אדום כי הוא בוהק ומזכיר לי דם, אבל הוא לא מעניין אותי גם הוא לא על הידים שלי.
אני שונאת ילדים, כי הם לא יכולים להתנגד, או רוצים.
אני שונאת חוקים כי הם מנהלים את העולם.
אני שונאת חרדים כי הם לא עונים לשאלות ומקשיבים לאלוהים כי ככה פשוט.
אני שונאת שלג, כי הוא נדבק לסוליות הנעליים ועושה קולות שהולכים.
אני שונאת את התיכון כי כולם נועצים מבטים, בלי שהם יודעים.
אני שונאת שמועות כי לרוב הם עלי.
אני שונאת לשאול שאלות כי אני תמיד מקבלת תשובות שליליות.
אני שונאת לקוות כי בסוף אני נופלת.
אני שונאת עיניים ואצבעות כי הם תוקעים בי מבטים מאשימים.
אני שונאת שאומרים לי מה לעשות, להרגיש, לומר, להיות.
אני שונאת להרגיש אחרת ושונאת להיות כמו כולם.
אני שונאת בלונים כי הם חופשיים כמו שאני הייתי רוצה להיות, וכשהם מתפוצצים כולם שומעים, לא שלמישהו אכפת שהם מתים.
אני שונאת רגשות, כי הם משתלטים עלי בסוף.
אני שונ