״די תעוף מפה! נמאס לי כבר מכל החירטוטים שלך! כל יום צוחקים עליי בשכבה שאני מקבלת אותך בחזרה אחרי כל מה שאתה עושה לי, תלך מפה!״ צעקתי אחרי שכבר לא יכולתי לסבול את המשפטים החוזרים שלו, שוב ושוב, ׳זה לא מה שאת חושבת׳, ״אני הולך עומר, אחרכך כל תשגעי שאת רוצה לחזור״ עילאי אמר, ״מבטיחה לעמוד בפיתוי״ אמרתי והוא יצא מהבית שלי בטריקת דלת.
אני ועילאי זה סיפור ארוך, באמת ארוך.
זה התחיל בכיתה ט', עילאי הגיע לבית ספר וסיחרר את כל הבנות, מתוך כולן הוא בחר להתייחס אליי, התחלנו לצאת וזה תפס, בשנה האחרונה שאנחנו כבר עולים לכיתה יב', אנחנו און אנד אוף, תמיד רבים ותמיד יש שמועות על הבנות שהוא מזרים במועדונים, התחלתי להרגיש שעילאי מיצא את הקשר הזה, בכל הפרידות שהיו לנו אני באמת הייתי זאת שרצתה לחזור, משום שלא יכולתי בלעדיו, הוא הכל בשבילי, אל מה שהכרתי, הראשון שלי בהכל, אבל הפעם החלטתי שאני לא אעשה את זה שוב, הפעם אני אנסה להמשיך הלאה.
חבבתי אותו, חיבבתי אותו ממש אבל הוא לא אותי.
הוא פגע בי וראה בי כתכשיט.
הוא ניצל את התמימות שלי והשאיר אותי מצולקת.
הייתי חיה פצועה ובודדה, אבל מלך האריות בא להציל אותי.
הוא שמר עליי, הוא הגן עליי. הוא אהב אותי.
רגש שלא הייתי רגילה לקבל.
קפטן הרוגבי היה שלי ואני הייתי שלו, וידענו את זה גם מבלי להגיד את זה.
****
היא הייתה כל כך יפה.
מלאך שפגשתי במיקרה.
אבל כשבחור פגע בה והשאיר אותה חסרת אונים לנגד עיניי, אחותי הקטנה עלתה לי לראש, ואני ראיתי את עצמי הופך לרוצח.
היא כל כך פגיעה ואני רציתי להיות זה שיגן עליה.
אמבר הייתה מקום הרוגע שלי ונקודת החולשה שלי, מה שסיכן אותי הרבה פעמים.
הילדונת ואני אנשים שונים לגמרי, אבל עדיין משלימים זה את זה כמו פאזל.
אני לא רואה את עצמי בלי המלאכית מגן עדן.