אלבוס סורווס פוטר וסקורפיוס מאלפוי - הדור החדש והכאב הישן

כאילו המיטה שוקעת, והמזרן חורק במקום הצעירים כבקשה לעוד. סקרפיו משמיע ייבבה ואוחז לפתע בחולצתי, נאנק וממכר אותי אליו. יותר מבדרך כלל.
"אל... אל, בבקשה..." רגליו מתפתלות על מותניי ואני נוהם כאשר איברינו נפגשים. מוצץ ומלקק את הסימנים האדומים - הם נראים עליו כל כך יפה... ממכרים. פה במקומם המושלם, על הנער הבלונדיני שלי. הוא כורך את זרועותיו סביב צווארי וחופן את שיערי השחור והרך, כל גופי רק שלו. למדתי לאהוב את עצמי - את הגוף שלי - רק בגלל היכולת להסתכל דרך עיניו. אני פוקח את עיניי למספר רגעים קטן ורואה שלושה כתמים אדומים, מלקק אותם וגונח בעונג. "אלבוס, א-אני..." קולו נאבד בין הסדינים כשאנחנו מתהפכים, והוא לא בורח כמו שחשבתי. כמור שליבי הפחדן נרתע לגלות. נער בלונדיני בעל עיניים כחולות ומבולבלות ומהורהרות נע על בטני ומתיישב בזהירות, מחפש את עיניי המהופנטות אליו. "אלבוס, אני אוהב אותך."

לא הלימודים, חברים, או כל דבר אחר מעניין אותו ומרגש אותו פרט לדבר אחד בהגעתו להוגורטס: ענק אחד שיכול להיות טיפה מאיים, והיחיד שגורם לו לחייך.
ומספר דברים חדשים שככל הנראה מחכים לו.

האמת, כמובן, שתיחשף בפניו לטוב או לרע.
הרגש המוזר שילד בן 11-12 משום מה מוכן לקבל.
והכאב של הבגידה שלא פסחה עליו בחייו וכבר לא כואבת, אבל בהחלט מקבלת טעם חדש.