- Reads 12
- Votes 1
- Parts 1
Ongoing, First published Jan 27, 2019
השעה הייתה 20:04 דקות. אני מאמינה שלא הרבה קרה בשעה הזו, בדקות האלו. בשעה 20:04 העולם שלי נחצה לשניים. אני יושבת בארוחת ערב עם החברות, הפלאפון מצלצל, אני מסתכלת על מסך הפלאפון. אוי לא, אוי, אני לא מאמינה עכשיו זה ייקח שעות. "אני יוצאת לדקה, שיחת טלפון". אני מרימה את הנייד. "הלו". אני עונה בנשיפה עייפה אולי תבין את הרמז והשיחה תהיה קצרה. " היי, מה קורה?". היא שואלת. "אאההממ... עייפה". רמז, רמז, רמז... "קשה לי". היא אמרה, בבת אחת, בלי אזהרה, בלי הכנה, בלי הרבה הסברים. ואני בסביבה שלי, בבועה הקטנה והמצחינה שלי באותם הרגעים לא הבנתי מה כבר יכול להיות קשה. " תקשיבי אאההממ...". שתקתי והיא לא ענתה. "אני יחזור אלייך, פשוט אני פה עם כמה חברות וזה לא עניין גדול, חוזרת אליך עוד 10 דקות מבטיחה". אני בטיפשותי לא הבנתי את משמעות השעה 20:04, אני, החכמה, המתחשבת, שדואגת לכולם, שמרימה לכולם את מצב הרוח. לא הבנתי את המשפט "קשה לי". 10 הדקות הפכו לשעה, השעה הפכה לשלוש שעות וכן כמו שאפשר להבין לא חזרתי אליה. צלצול הטלפון העיר אותי 08:04, אני מסתכלת על המסך העיניים מסרבות להיפתח, שיט, שיט. "בוקר טוב". אני מקווה שהיא לא זוכרת את ליל אמש. "את עדיין ישנה?". היא שואלת בלחש. "לא ממש... כבר התעוררתי". עניתי עם עיניים עצומות. "נוכל לדבר קצת על מה קורה". היא שאלה. מי רוצה לדברAll Rights Reserved
Table of contents
1 part
Sign up to add HELP to your library and receive updates
or
You may also like
You may also like
