נכנסתי אל גינת הארמון
פרחים ועצים לבלבו,
עמודים גדולים נראו בפתח, ואנשים עם כנפיים שחורות ולבנות נראו באופק וקראו את שמי,
"אמא, אבא!" צעקתי,ודמעות זולגות על עיניי,
חיבקתי אותם, חיבוק של דוב, חם, ואוהב
"התגעגענו אלייך מאוד" הם ענו ודמעות זולגות על שפתייהם.
"סהר, סהר, אנחנו אוהבים אותך"
"גם אני אוהבת אתכם, מאוד"
*שעון מעורר מצלצל*
"זה היה רק חלום" אמרתי באנחה.
אני סהר, אני בת 15.
נולדתי למלך ולמלכת המלאכים,
חיינו היו נפלאים, חיינו בפריון, שפע, הדר שאין כמותו, גנים מפוסלים, משרתים שמשרתים אותנו, עושר, כול מה שהשטניים היו רוצים, השטניים הרצחניים האלו, עינייהם מלאות בדם, שערם שחור כלילה, וכנפייהם השחרות
מראות על כבירות, סקרנות, ורצח.
ולכן, הם סקרנו אותי, מאוד.
אחרי שהברבור השחור הביס את הנסתרים נדמה כי הצלקות מתרפאות והכול חוזר ל קדמותו, אך האם זה באמת מה שקורה? האם בעיות חדשות לא יצוצו וסופי תוכל לחיות כאלפית נורמלית ככול האפשר?
*שפה בוטה, אלימות*