the stars of mailo

אהבות קיץ לא נגמרות, אהבות קיץ דוהות ועפות עם רוחות הסתיו אך הן נשארות וחיות בליבן של אלו שחיו אותן גם כשאינן עוד, מכאיבות לנצח את מה שנגמר.

החיים הם כמו קלישאה, קלישאה גדולה ומגוחכת.
תמיד קיוויתי שחיי לא יהפכו לקלישאה מסרט רומנטי טיפשי. עם אפס ניסיון בגברים, שתי חברות, אימא מתה ועבר מתוסבך מיילו נכנס לחיי, הוא היה כל מה שקיוויתי למנוע מעצמי, בחור עם העיניים הכי יפות בעולם שמביט בך ויודע הכל בלי שתאמרי דבר. לא חשבתי שאתאהב דווקא בו, בבחור שמגיע עם חילופי העונות ונעלם עם בוא הסתיו. ואולי זאת הייתה טעות, אולי לא הייתי צריכה להתאהב דווקא במי שידעתי שילך, אבל איך אפשר שלא להתאהב במיילו כשהוא מביט על הכוכבים ובטוח שהעולם נרדם בידיו?

באותו הקיץ של סוף השנה השנייה באוניברסיטה אני נהפכתי לאותה קלישאה רומנטית עם בחור שהלך עם החום ואהבת קיץ שהייתה אז מושלמת, מלאה בחולצות כתומות ומשפטים שבורים על נעליים בלויות. אהבת קיץ שהתעופפה בסופו של הקיץ עם בואן של רוחות הסתיו.
אהבת קיץ אחת- אהבתו של מיילו שיותר משחלק אותה איתי חלק אותה עם הכוכבים. מיליארדי כוכבים נוצצים בשמיים, כוכבים ארורים שגדעו את אהבתנו והרחיקו אותנו לנצח כשבנינו נותרו רק שמיים שחורים ומיליון כוכבים שהכילו את מיילו בתוכם