הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

כאילו המיטה שוקעת, והמזרן חורק במקום הצעירים בבקשה לעוד.

סקורפיו משמיע ייבבה ואוחז לפתע בחולצתי, נאנק ומושך אותי אליו. יותר מבדרך כלל.
"אֵל... אֵל, בבקשה..." רגליו מתפתלות על מותניי ואני נוהם כאשר איברינו נפגשים. מוצץ ומלקק את הסימנים האדומים - הם נראים עליו כל כך יפה... עוצרי נשימה. פה במקומם המושלם, על הנער הבלונדיני שלי. הוא כורך את זרועותיו סביב צווארי וחופן את שיערי השחור, בעוד כל גופי שלו. למדתי לאהוב את עצמי - את גופי - רק בגלל היכולת שנתן לי להסתכל בעיניו, בעיניים של מישהו אחר. אני פוקח את עיניי למספר רגעים קטן ורואה שלושה כתמים אדומים, מנקר את עורו בשפתיי וגונח בעונג. "אלבוס, א-אני..." קולו נאבד בין הסדינים כשאנחנו מתהפכים, והוא לא בורח כמו שציפיתי. כמו שליבי הפחדן נרתע לגלות. הנער הבלונדיני בעל העיניים הכחולות המבולבלות והמהורהרות סוקר את פניי, נע לאחר רגע על בטני ומתיישב בזהירות, מחפש את עיניי המהופנטות אליו.
"אלבוס, אני אוהב אותך."

לא לימודים, חברים חדשים או כל דבר אחר מעניין אותו ומרגש אותו בהגעתו להוגוורטס. פרט לענק אחד שיכול להיות טיפה מאיים, וליחיד שגורם לו לחייך.

האמת, כמובן, תיחשף בפניו לטוב או לרע. הרגש המוזר שילד בן 11-12 משום מה מוכן לקבל. והכאב של הבגידה שלא פסחה עליו בחייו וכבר לא כ