האהבה הזו הייתה לא רגילה, בלתי אפשרית, אסורה ומסוכנת.
אסור להם היה להתקרב, אסור היה לחשוף אפילו מעט מהרגשות שלהם, אבל אי אפשר היה להתעלם מהדבר.
כמו אש, אסור לגעת, אבל אי אפשר שלא להסתכל. כי אם זה לא שורף ומכאיב אפילו קצת...מה הטעם בלשחק באש?
אפלוליותה של נטלי וויליס אופפת אותה, אחת כזו שמשאירה ענן שחור וגדול המלווה את גופה. בעלת חיוך ביישן, כזה שאי אפשר לפספס ועם זאת היא דו פרצופית. מצד אחד טהורה כל כך, תמימה ובעלת יופי משגע חושים. אך מהצד השני, שדה קטנה בעל קול שקט ומראה אלילי עם נשמה עגומה. שותה ומעשנת, לא כדי לגרור תשומת לב, אלא כדי להעיף את הרוע שנגרר ונמשך בתוכה. נטלי מסובבת גברים בהליכתה חסרת הרבב, ללא אף כוונה. היא לא מודעת, רגישה קצת מידיי ומנסה להתאים את עצמה לחברה בעיקר מתוך פחד של הסובבים אותה.
היא אחרת ושונה, חושבת שהיא נערה מוזרה ורעה עקב המחשבות הנגועות והמוזרות שלה, והדבר גורם לה להרגיש אשמה רק על כך שהעזה לחשוב עלייהם.
דניאל - הוא ההגדרה לחיים קשים.
מתחבא תחת מסיכה גדולה, חוסך מלחשוף את הרגשות או המחשבות שלו. מבחוץ, דניאל נראה כאחד בעל חיים מופלאים שכל אדם היה רוצה. יופי גברי ומשגע, עבודה יציבה וחשובה, אישיות מופנמת ורגועה אך לצערו, כל הדברים שנראים מבחוץ הם ההפך הגמור מבפנים. כסף לא היה, כ
"תעשי חיים במחנה שלך". אמר בעליזות ונופף בידו. "ותהני עם דור". הוסיף לאיחוליו.
"טוב". אמרתי כמעט בלחש והוא הסתובב לפסוע אל המבנה. הוא הלך והמשכתי לצפות בו, מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. באותו הרגע, הדמעות זלגו באיטיות אחת אחרי השנייה, בזמן שהוא נושף בנוחיות את העשן מפיו.
נכנסתי למונית כשעיניי עדיין תקועות על הילד המבודד והערס שמתהלך לו שם בדרך אל המקום הכי נורא בחייו. סגרתי את הדלת והתמקמתי במקומי כשפניי חיוורות ורטובות מדמעות.
"סיימתם את הפרידה שלכם?" קרא נהג המונית והביט בי דרך המראה הפנימית באוטו.
"סע". הוריתי במלמול והוא נסע כבקשתי, מעדיף לא להתווכח.