"אני אהרוס אותה מתישהו, שוב. אני יודע את זה. אני מריח את זה, את ריח המריחואנה שלי מחליף את הריח הנעים של בגדייה. אני רואה את זה, את עיניה המתמלאות בעצב, נעשות אדומות מהדמעות שהיא מסרבת לשחרר. אני שומע את זה, את קולה הנשבר כשאני מכאיב לה, פיזית ונפשית. אני לא ורד כמו שהיא טוענת, אני רובה. רובה שנוצר במיוחד כדי לחסל את נשמתה הטהורה, רובה שהטריגר שלו לחוץ תמיד, יורה כדורים אל כל עבר."
היא לא התכוונה ליפול לרגליו, אל הילד הרע. הוא פשוט ראה אותה, ולא יכל להפסיק לרדוף אותה. משהו בעיניים
שלה, בדרך שהסמיקה מכל מילה גסה ששמעה. הוא ראה בה אתגר, עוד בשר לצריבה. הוא היה חייב לשים לב אל הדגלים האדומים כשהחלו להופיע. הוא היה צריך להבין שדברים עומדים להסתבך מהרגע שעינייה החלו להחליף את הסמים המתוקים. האם זה עדיין משחק, אתגר? או מה הרגשות נכנסו לתמונה?
@כל הזכויות שמורות
מכיל שפה גסה, אלימות ותכנים מיניים. הקריאה על אחריותכם.
חבבתי אותו, חיבבתי אותו ממש אבל הוא לא אותי.
הוא פגע בי וראה בי כתכשיט.
הוא ניצל את התמימות שלי והשאיר אותי מצולקת.
הייתי חיה פצועה ובודדה, אבל מלך האריות בא להציל אותי.
הוא שמר עליי, הוא הגן עליי. הוא אהב אותי.
רגש שלא הייתי רגילה לקבל.
קפטן הרוגבי היה שלי ואני הייתי שלו, וידענו את זה גם מבלי להגיד את זה.
****
היא הייתה כל כך יפה.
מלאך שפגשתי במיקרה.
אבל כשבחור פגע בה והשאיר אותה חסרת אונים לנגד עיניי, אחותי הקטנה עלתה לי לראש, ואני ראיתי את עצמי הופך לרוצח.
היא כל כך פגיעה ואני רציתי להיות זה שיגן עליה.
אמבר הייתה מקום הרוגע שלי ונקודת החולשה שלי, מה שסיכן אותי הרבה פעמים.
הילדונת ואני אנשים שונים לגמרי, אבל עדיין משלימים זה את זה כמו פאזל.
אני לא רואה את עצמי בלי המלאכית מגן עדן.