המת, הגיבור והטיטאן

ג'ייסון גרייס רץ במעלה ההר, ההר המוכר לו כבר יותר מדי טוב.

הוא הביט לאחור. המצב היה רע. הרפיות מכונפות הביטו בו בשנאה. גגנאים וקיקלופים בעלי שריונות בצבע כסף שנצצו לאור השקיעה התקרבו יותר ויותר. צבא של מפלצות היה ממש מאחוריו. הוא היה חייב להגיע למעלה. לפסגת ההר. רק עוד קצת.

שרידי מצודת אות'ריס ההרוסה בצבצו לידו. זיכרונות הציפו אותו בחיוך, למרות המצב העגום בו נמצא באותו הרגע. השמיים היו צבועים בגווני הסגול והוורוד, בשונה מהתכלת האיתן, והיו יפים מתמיד. הוא הביט בהם, גומע כל חלק בהם. השקיעה הייתה יפה מתמיד. אולי האחרונה שיראה.
שיערו הבלונדיני הקצוץ היה מלא באבק מפלצות, פניו היו מלוכלכות. עיניו הכחולות כמו חשמל היו נסערות, מפוחדות, מאבדות תקווה.
הוא רץ, רץ, ברח הכי מהר שהצליח, אבל לא משנה כמה מהר הוא רץ, כמה ברח, הן עדיין השיגו אותו.
הוא נעצר לרגע, נשען ומסדיר את נשמתו, זרועותיו מנגבות זיעה ממצחו. הוא הביט שוב לאחור. הקיקלופים התחילו להתקרב. הוא נאנח בתסכול. הוא לא היה יכול לברוח יותר. הוא היה תשוש.
''אני לא יכול להמשיך לרוץ לנצח'' חשב.

ג'ייסון עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה ושלף את חרבו.

הוא הסתער.

•

פרסי ג'קסון מת.
העולם על הקרשים.
הוא יכול לחזור לחיים - אבל באיזה מחיר?