מכתב לעצמי

אני לא יודעת אם זה קורה רק לי, שפתאום אני מרגישה הכי דפוקה בעולם.
שאני מרחיקה אנשים סתם בלי סיבה, שאני תקועה.
שאני לבד ואף אחד לא מבין.
מידי פעם יש אנשים שממלאים את החורים האלה, אבל כשהם הולכים הכל חוזר.
וזה לא שאני שונאת אותי או משהו, בעיני אני מקסימה, אבל אני גם מסובכת.
בתוך עצמי, בדברים שזר לעולם לא יבין. אם זה לא להשמין ואם זה להדחיק תמונות שחוזרות.
אם זה לסמוך ואם זה להיפתח כל פעם מחדש שאני לא יודעת אם הבן אדם מולי יישאר.
אנשים באמת לא מבינים למה אני מוצאת תרופה בדפים, אולי הכתיבה שלי לא ברורה לכולם.
אני כותבת בשביל עצמי, להזכיר לי שגם אם אני הכי לבד בעולם, יש לי אותי.
חברים שלי צוחקים על זה שבראש שלי הכל מושלם, אבל אני למדתי שזאת הדרך שלי ליצור את החיים שאני רוצה.
בדמיון שלי באמת הכל מושלם, ככה אני מתעודדת, אני יודעת שבסוף אני אגשים עם הדמיון שלי.
הכל כבר מושלם.
החיים האלה הזויים, יום אחד אני למעלה יום אחד למטה, אבל אני חיה וזה שווה יותר מהכל.
אני יודעת שהחלפתי עשרים נושאים בכמה שורות, ככה אני.
אין לי התחלה אמצע וסוף, כל יום הוא סיפור בפני עצמו. אני מלאה בצדדים שאת רובם אתם בכלל לא רואים. אבל מי שמתקרב מגלה מה אני באמת, ברגע אני נפתחת, אני מספרת ומדברת, אני לא מסתירה.
אומרים שאין לי טקט, שיש לי אומץ משוגע, רק