רצתי בבית חולים כמו משוגעת וראיתי את ההורים של ליאב ליד החדר, לא חיכיתי אפילו שנייה ופשוט נכנסתי, הוא שכב על המיטה מחוסר הכרה, הוא היה נראה כל כך חלש והוא היה פצוע כולו, לא ידעתי מה לעשות, התקרבתי אליו לאט ופחדתי לגעת בו, הוא היה מונשם, ליאב, ליאב אתה שומע אותי?
ליאב תתעורר אתה חייב לקום אני צריכה אותך, בכיתי כמו משוגעת, הוא לא יכול ללכת הוא לא יכול לעזוב אותי ככה הרופאים רצו אל החדר והחזיקו בי כדי להוציא אותי החוצה, לא רציתי לעזוב אותו שם, הרגשתי שכל צעד שאני עושה אני מתרחקת ממנו יותר, הוא הבטיח לי, הרגשתי שאני קורסת זה לא יכול לקרות לי, אין מצב שהוא הולך, פתאום ראיתי שחור בעיניי הכל היה מטושטש לא שמעתי אף אחד, המחשבה היחידה שהייתה לי הייתה מה יהיה, לא יכולתי לחשוב אפילו על חיים בלעדיו, שנאתי לחשוב על חיים בלעדיו, לחיות בלעדיו זה כמו לחיות כחצי בן אדם, הוא חלק ממני, הוא הלב שלי!
יש שאומרים שמה שהיה בעבר נשאר בגדר העבר.
ככה חשבה גל ריימרק.
תלמידת תיכון בת 17, שכל מה שהיא
שואפת אליו זה להחלים מצלקות העבר שלה.
היא האמינה שבאחד מן הימים, אולי בסיכוי קלוש אחד,
היא תצליח להיות מאושרת ושלמה.
היא איבדה את הדרכים, את כל התקווה.
כשחשבה שאין גרוע יותר מגורלה,
הגיע הגרוע מהכל.
הסיבה לטראומות העבר שלה,
הגבר שמירר את חייה- חוזר אליהם בפתאומיות.
אדם בר, תלמיד תיכון בן 17.
תמיד יש משהו שמשנה את הכל, משהו שהופך את החיים מהקצה אחד לשני. אבל לסגירת המעגל הזו,
הם לא ציפו בחיים....