אוולין, נערה בת 16 , מעיר קטנה בצפון קרוליינה, מאושפזת כבר ארבע שנים בבית חולים , בגלל הפרעות אכילה ואסטמה. מה שהיא הכי רוצה בעולם זה לעוף משם. היא שונאת את בית החולים. כי אחותה, כריס, חלתה בסרטן , ולא הצליחה להבריא. היא נערה קצת מרדנית. אבל ממש קצת.
ומצד שני יש את ברייס, נער בן 17, שגדל בלוס אנג'לס, אבל אחרי שחלה בלוקמיה, עבר לבית החולים על שם וושינגטון באזור צפון קרוליינה. הוא חלה לפני כמעט שנה וחצי, וכל זה ממש לא מוצא חן בעיניו. הוא מסתגר בעצמו, ולא יוצא מהחדר שלו בבית החולים.
עד שיום אחד , כשהוא הלך לעוד כימוטרפיה (ליתר דיוק התגלגל. כיסא גלגלים) הוא עבר על פני למחלקה להפרעות אכילה, וראה מישהי, היא הרגישה לו... שונה. היא הייתה בדרכה לחדר שלה.... חדר 307
"תעזוב אותו!" צעקתי לא מבינה איך אני בכלל מעיזה. "מה אמרת?" הוא אומר מתקרב אליי עם מבטו הקר ועיניו האפורות.
מנורת הרחוב מאירה על פניו כעת, כך שאני יכולה לראות את תווי פניו טוב יותר. עיניו האפורות נראות כעת מעט יותר מקודם.
אני מנחשת שצבע עיניו משתנה לפי רגשותיו ועכשיו הוא לוודאי כועס, לכן הן נראות כהות יותר.
לסתו משורטטת כך שנדמה לי שאם אעביר את האצבע שלי עליה, אני אחתך. עצמות לחיו בולטות, אבל לא יותר מידי, במידה המחמיאה לו. שפתיו מלאות ובשרניות, כאלה שלכל בחורה יתחשק לנשוך מעט, בשרניות ואדומות מעט.
אפו מעט סולד בצורה המחמיאה לפניו. שיערו השחור, שחור פחם, שופע ונראה כל כך רך ונעים למגע כך שאני רק רוצה להעביר את ידי בשיערו. אני משתחררת מן הבהייה בה שהיתי לרגע מיופיו המהפנט.
"ת-תעזוב אותו... א-אני אביא לך את הכסף."
-----
הכירו את לאלי מילר, בחורה רגילה שלא יודעת מה צופן לה הגורל.
אחרי משמרת לילה, היא מצפה לחזור לביתה כרגיל, אבל אז היא פוגשת באדריאן סמית'.
ומשם...
שום דבר לא יחזור להיות רגיל.