גייסון הוא ילד די... מוזר,
הוא חולה נפש, אבל באמת.
יש אנשים שחושבים שלהיות סביב חולי נפש זה לא נעים, זה מפחיד, זה שונה, זה מגעיל.
אנשים מתרחקים ממנו בגלל המחלה שלו, למה כשלאדם יש מחלה בגוף כולם מנחמים אותו, מנסים לחזק אותו, ורק כשמגלים על המחלה של גייסון מתרחקים כאילו הוא מגפה מדבקת?
גייסון מנסה להתגבר על הקשיים בחייו, עד שמישהו מדבר אליו ב...
חיזיון??
ידיי רעדו ולא הצלחתי לשחרר את החגורה שההידקה אותי למושב המכונית, לצידי במושב הנהג ישב אבי, הוא כבר הספיק לשחרר את עצמו מהכיסא, ידיו החיוורות מפחד נשלחות לעבר ידית הדלת ממהרות כדי להספיק לצאת בחיים. כשעניו הפעורות פגשו במבטי המפוחד הוא מיד עזב את הדלת וניסה לשחרר את החגורה שהסתבכה, "אבא, בבקשה תעשה שזה יפסיק! אני לא יכול יותר, אני פוחד!" צעקתי.
הוא לא הצליח לשחרר אותי, הלחצן האדום שמחבר את החגורה למושב לא נלחץ, הוא עומד עקשן בזמן שהזיעה שעל אצבעותיו הגדולות של אבי מונעת ממנו להוציא אותי מהמכונית, .
"אבא זה קרוב! "
אבי שמע את צעקתי, הסתכל עמוק בעיני, הוא עזב את הכפתור האדום ויצא מהמכונית," לא! אל תעזוב אותי! חשבתי שאתה אוהב אותי אבא!" צעקתי בכל יכולתי ובכיתי.
הוא חזר, בידו מוט ברזל ארוך, הוא שבר את הכפתור המחורבן וממש ישב בכיסאי כשדחף אותי מהמכונית. הוא לא הספיק.
"זו הייתה טעות, ועל טעויות משלמים." הוא שלף סכין מנדן העור בחגורה ש לו והתקדם אלי עד שעמד ממש מולי.
הוא היה גבוה יותר מאבא שלו. הרמתי את מבטי לעיניו, הוא נעץ בי מבט קר ומחושב
בעיניים כחולות כמו קרח.
הוא הצמיד את הסכין ללחי שלי ובתנועה חלקה ומהירה חתך אותה, חתך קטן ולא עמוק אבל זה צרב.
חרקתי שיניים אבל לא הראתי שום סימן לכאב. אני לא אתן לו את הסיפוק הזה.
הוא היה אחד מהבחורים שאוהבים דם. שאוהבים צרחות.
הוא הוריד את הסכין למטה עד שהצמיד אותו לגרון שלי. בלעתי רוק בחוזקה.
זהו זה, חשבתי. הוא הולך להרוג אותי.
~~~~~~
זה הספר הראשון שאני מפרסמת בוואטפד.
מקווה שתאהבו:)
וקרדיט מטורף ליוצרת הכריכה Maayan_M!