מאיה אני רופאה מתמחה. החיים שלי נעים בין מסדרונות לבנים למשמרות שלא נגמרות, בין אנשים שאני מצילה... לבין עצמי שאני שוכחת. אמא שלי כמעט לא בבית העבודה שלה בולעת אותה. אבא שלי? גם כשהוא שם... הוא לא באמת נוכח. וככה, בלי ששמתי לב, נהייתי הכל בשביל אחי הקטן. אחות, אמא, בית. אני זו שמרגיעה אותו בלילות, שמקשיבה, שדואגת. אני זו ששמה אותו תמיד במקום הראשון גם כשזה בא על חשבוני. לפעמים אני מרגישה שאני נעלמת בתוך כל זה. שאני האחרונה ברשימה של עצמי. אבל אין לי פריבילגיה להישבר. כי אם אני אפול... מי יתפוס אותו? קאי אומרים שלגברים אסור לבכות. שדמעות הן חולשה. אז למדתי לסגור הכל בפנים. מגיל קטן. ההורים שלי לא היו באמת הורים. הם היו אנשים שידעו רק לקחת כאב, שליטה... כסף. ברחתי משם בזכות חבר אחד שידע את האמת עליי ולא ברח ממנה. ושם מצאתי את הדבר היחיד שהחזיק אותי מעל המים: האגרוף. הזירה היא המקום היחיד שבו הכאב שלי הופך לכוח. שם אני לא הקורבן. שם אני זה שפוגע. אבל אז היא הופיעה. עם עיניים חומות שקטות מדי בשביל העולם הזה. עם מבט שמסתיר סערה שלא נרגעת. והיא... היא גורמת לי להרגיש דברים שאני לא יודע איך להתמודד איתם. פתאום, כל מה שבניתי כדי לשרוד נסדק. ואני מבין דבר אחד הקרב הכי קשה שלי... לא יהיה בזירה.
More details