פרח, זאב וזכוכית שבורה

בין בתים חרבים ונטושים, לערימות של גופות כחושות ומרקיבות, פוסעת מהלכת-הצללים.

הן בוהות בה - מאשימות אותה בכל הסבל, האבדן והמוות חסר-ההבחנה שהביאה איתה המגיפה.

החלק העצוב - יודעת היא, הוא כי אינן רחוקות מאד מן האמת.

'פרח. זאב. זכוכית שבורה. שלושה ראשים לזקנה. צלצול הפעמון. דמעה אחרונה.'

כך לוחש אותו קול מוכר באוזנה, אך כשהיא מביטה מעבר לכתפה - אין איש.

אחד המתים שולח לעברה את ידו השלדית והמגוידת, מנסה לאחוז בקרסולה. היא שולחת מבט חטוף לעבר השמש השוקעת בין ההרים.

"יחשיך בקרוב."

היא פוסקת, ואז מוסיפה ללכת.