סופרת קלוריות

זה לא קורה, לא הגעתי למיון פסיכיאטרי.
אבא מובך, אימא רועדת.

כאן שעה, או דקה, גם הן נספרות; חדר מיון בבית חולים, יושבת, ממתינה.

נשארתי בחיים?
זוממת תוכנית, מועדת, בעוד מבט מדוכא- רק, אולי, משילה גרם.

האשפוז ודאי. ונכשלתי, נכשלתי בדרך לשיקום.
ומה נשאר ממני? קליפה של בן-אדם, שהיה לאדיב וחכם.

הלחץ מכרסם, כל נמק מנוקב, שאחתוך לימים ואדמם. ולבד, בין קירות אפורים, אלחש פרידה. שוב, אני לבד, לצד אימא, ולצד אבא. ולבד.