פרסבת- אל תעזוב אותי

-פאנפיק פרסבת

״מוח עצה״ היא אמרה מאחורי. נעצרתי. תמשיך ללכת אידיוט! צעק עלי הקול בראשי. אבל לא יכולתי. לא משנה כמה פגוע וכועס הייתי, הכאב בקולה הגיע אלי בכל פעם. הסתובבתי אליה. פניה היו מוכתמות בשובל של דמעות, שערה הזהוב היה פרוע ועיניה היו קרועות לרווחה בפגיעות שלא ראיתי בהן מעולם. ״מוח עצה... בבקשה״ היא התחננה ״אל תלך, לא עכשיו. לא ככה״ הדמעות המשיכו לזלוג מעייניה. היא התקרבה, הצמידה את מצחה למצחי וידיה חפנו את פני. נשימותיה היו מקוטעות אבל יכולתי להרגיש את חמימותן על עורי כשהיא התקרבה עוד ועוד, מצמידה בנואשות את שפתיה לשלי.
היה בי חלק שרצה לשקוע בנשיקה שלה, ברוך שפתייה המוכרות שגרמו לעולם להיות מקום טוב יותר, בטוח יותר. אבל לא יכולתי לשחרר את הכאב שפעם בחזי כמו פטיש. לא יכולתי שלא לראות אותו, להרגיש אותו כשהסתכלתי עליה. הידיעה שעכשיו הוא יודע את טעם שפתיה גרמה לדמי לגעוש. התנתקתי ממנה, תפסתי את ידיה הרועדות והרחקתי אותן מפני, שכעת, היו גם הן רטובות מדמעות ״אנבת, אני- אני לא...״ בלעתי רוק ״אני לא יכול״ הצלחתי להגיד כשהתרחקתי ממנה, הצבעתי על שנינו ״זה-״ הרגשתי את קולי רועד כשהמיליים יצאו מפי ״ מה שהיה פה בינינו, זה נגמר.״

מבטיחה שזה משתפר