בסיפור חיי.

תומאס.
אף פעם לא ראיתי מישהי שבטוחה בעצמה כל כך.
והיא היתה קטנטנה.
ויפהיפיה.
שיערה החום היה אסוף לקוקו גבוה וגלש על כתפיה.
ועיניה הבהירות, שצבען שקד, זהרו בברק חצוף.
שפתיה האדומות התעקלו לחיוך מגחך בכל פעם שהביטה בי.
ובאופן מוזר זה גרם לביטחון העצמי שלי להתערער.
אסור לי לראות אותה שוב.
היא לא עשתה לי טוב.
עברו כבר כמה שעות מאז שראיתי אותה והמבט המתריס הזה לא זז לי מהעיניים.
אני לא מצליח לשחרר.
שלחתי אגרוף אל שק האיגרוף שתלוי בחדרי ופשטתי את חולצתי.
מי זאת.
מי הילדה הזאת.
אני חייב לדעת.
הבטתי במראה, מפעיל את שרירי הבטן שלי.
בסדר.
לא רע, תומאס.
שוב פעם החיוך הזה.
המבט.
אוח.
אני חייב להירדם, ולהפסיק לחשוב עליה.
עליתי למיטה במהירות, מניח את ראשי על הכרית.
"אתה לא תראה אותה שוב." לחשתי לעצמי. "זה בסדר."
לא ידעתי כמה טעיתי.
תומאס וואקר, בחור מתוסבך שגר עם אביו המאפיונר, ומספק את הסמים בעירם,
פוגש נערה בשם קלייר תומפסון.
והיא היחידה שמצליחה לגרום למשהו בליבו לזוז.
אבל משהו בה שונה. פגוע. מתגונן, והוא לא אוהב את זה.
היא שונאת אותו מהרגע הראשון שהם נפגשו.
הוא רגיש כלפיה מאותו רגע.
היא מנסה להרחיק אותו.
הוא רק מתקרב יותר.
האם הוא יצליח לעשות משהו שאף אחד לא הצליח, ולגרום לה להיפתח בפניו?
האם היא תצליח לשנות אותו, ולג