האובססיה של השטן

הוא היה מסתורי. הוא היה יפהפה. הוא היה כריזמתי. והוא היה חמוד.
אני לא מבינה.
היה לנו בהתחלה כל כך כיף. פלירטוט פה, פלירטוט שם. הרגיש ש... באמת התקרבנו.
אבל אז ביום בהיר אחד, הוא התרחק.
הוא היה מוציא את עצמו רע כדי שארתע, למרות שהבעת פניו אמרה לי אחרת לגמרי, שאתקרב. הוא אמר לי שאני לא רוצה בחורים כמוהו. הוא אמר לי שזה יגמר רע. אבל לא הפסקתי, ידעתי שזה הולך להרגיש טוב.
והפעם באמת לא ידעתי למי להקשיב, ללב שלי שביצע סלטות באוויר כמשוגע בקרבתו, או למוח הישר שהזהיר אותי מפני הסכנה המפתה מול עיניי.
קראתי לו שטן בצחוק, אבל מעודי לא חשבתי שזה באמת יהיה הוא.

היא הייתה עקשנית. היא הייתה יפהפייה. היא הייתה סקרנית. והיא הייתה תמימה - אפילו כשחשבה שלא.
בעיניי היא הייתה כמו מלאך קטן שהגיע מגן עדן.
אסור לי, פשוט אסור לי לפתח רגשות לבחורה. זה תמיד נגמר - אני פגוע, והיא כבר לא נמצאת בקו השפיות שלה.
אני לא יכול להכניס אותה לחיים שלי, במיוחד לאחר הגילוי המסעיר על מה שעשיתי לה בעבר. אני לא יכול לגרום לה לבטוח בי, כי אני אשקר, אני תמיד משקר, אני תמיד טועה, אני תמיד פוגע, אני תמיד מתחרפן, ובסוף מישהו נפגע.
הוריי בחיים לא היו גאים בי, או בדרך בה בחרתי להמשיך אחרי אובדנם.
למרות שכל מה שעשיתי, היה בשבילם.