!רצוי לקרוא מעל גיל 13!
פנלופי בסך הכל רצתה לסיים את התיכון ולהתחיל חיים חדשים, לפתוח דף חדש לאחר מלא קשקושי לבבות וחרבות בשיעורים המשעממים.
אולי כבר ראיתם אותה בהפסקות- עם אוזניות הבלוטוס השחורות שתמיד הסתירו את אוזניה, או מחברת שבה היתה מקשקשת עם מבט כל כך תשוקתי, לפעמים גם מחזיקה עט ומנופפת אותו בעדינות באוויר בעוד שעיניה עצומות..
מהצד היא נראתה מוזרה, לא צפויה, אולי אפילו מפחידה.
וזו הסיבה שגם לרוב היתה בודדה.
לכן עם סוף שנת י'ב נודע לפנלופי מסר לא נעים, חסרות לפנלופי 60 שעות מחויבות אישית.
מפרט קטן כזה היא פחדה שכל מה שבנתה ייפול, וכשחשבה שעתידה הקרוב יורחק, ואיתו כל כוחותיה לסיים את בית הספר, היא נתקלה במשהו שבחיים לא היתה חושבת לפגוש.
בזמן השלמות הפערים והתקרבות לכמות השעות החסרות, פנלופי מגלה עולם יוצא דופן ממה שהכירה, לטובה ולרעה.
היא מגלה מוזיקה מחוץ לאוזניות שלה, ופתאום כל קשקושיה הרבים ממחברות של מגוון מקצועות מקבלים צורה לנגד עיניה, ויוצאים מהנייר ביד מושטת, כאשר העתיד שבחיים לא חשבה לקבל קורא לה.
בסיפור שלי יש המון דברים.
כאב, בגידה, אהבה
אבל בעיקר כאב. והמון ממנו. כל כך כואב לי.
החיים שלי הסתובבו להם רק בגלל דבר אחד.
ומסתבר שהכל היה שקר.
החיים שלי נהרסו רק בגלל השקר הזה.
אף אחד לא האמין לי. אף אחד.
פשוט נטשו אותי, זרקו אותי כמו שזורקים זבל.
ועכשיו אני פשוט צריך להיתקע עם האנשים האלה, האנשים שעזבו אותי.
אבל אני שמח. אני שמח שאני לא זוכר אותו.
לא מגיע לו שאזכור, לא אחרי שלא האמין בי.
הוא היה צריך, לפחות הוא. או לשאול אותי, לברר... אבל לא.
עכשיו הוא מתחרט. אבל עכשיו זה מאוחר מידי.
הסיפור שאני הולך לספר לכם הוא לא סיפור פשוט
הוא כואב. אז אני מזהיר כבר מעכשיו.
**כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק**