כמו בספרים

לפעמים פוגשים אנשים נחמדים, לפעמים פחות. לפעמים מרגישים בנוח ליד אנשים חדשים, לפעמים בכלל לא. לפעמים מרגישים חברות עם אנשים שונים, לפעמים מרגישים ריקנות. אבל לפעמים לפעמים, פעם אחת בחיים, פוגשים אנשים שרוצים לבלות איתם עד סוף העולם והרבה אחרי. זה קרה לי לפני שנתיים, בחופשת הקיץ עם המשפחה שלי.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. ראיתי אותו והוא חייך אליי, כמה פתטי זה אם הפרפרים בבטני יצאו לסיבוב רק בגלל חיוך? אני לא יודעת אם זה פתטי, אבל אם תשאלו אותי, זה היה מוצדק. הוא היה כל כך נחמד, כל כך ביישן, כל כך... אני לא יודעת, אבל אם נחזור שנתיים אחורה, אוכל להסביר הכל, כל פרט ופרט, כמו שרק אנשים מאוהבים יודעים.