הריפוי שלו

תמיד היינו 2 שון וסאם.
עד שיום אחד כשהייתי בן 9 הכל השתנה.
סאם עזב. עבר מקנדה לברזיל.
מה יש לו לעשות שם? אני לא יודע.
אבל אני נהייתי חסר רגשות.
נהייתה לי חרדת נטישה.
ובעיות אמון.
האח הגדול שלי עזב אותי כשהייתי ילד.
נשארתי בן יחיד.
אולי הוא לא מת אבל בשבילי ההרגשה יותר גרועה ממוות.
כולם חושבים שאני סתם חסר רגישות מופרע.
אבל היא רואה אותי אחרת.
אני פגוע והיא הריפוי שלי.
היא התרופה לנפש הפגועה שלי.
היא התרופה ללב הפגוע.
היא היחידה שמעלה לי חיוך על הפנים.
אבל ביום אחד,הכל הסתבך.
בגלל סאם.

תמיד היינו 4.
אמא ואבא, ואני וליאם.
עד שאבא חלה במחלה הארורה הזאת.
סרטן.
תוך שנה הוא נפטר.
ונשארנו 3
ליאם ואני אף פעם לא היינו דומים.
לא במראה ולא באופי.
אבל מאז שאבא שלנו נפטר אנחנו בלתי נפרדים.
ביום הראשון של התיכון ישר שמתי לב לשון.
הילד המופרע והחסר רגישות.
או שהוא לא בדיוק כזה?
כי כשהוא איתי הוא שונה.
הוא היחיד שמעלה לי חיוך על הפנים.
הוא היחיד שיודע על אבא שלי חוץ מאלי ונואה.
הוא היחיד שיכולתי להיות עצמי בלי שישפטו אותי.
הוא המקום הבטוח שלי.
הוא התרופה לכאב שלי.
הוא המתנה שאבא שלח לי.