אור

"יש לו את העיניים הכי יפות בירושלים, ולי יש את הגבר הכי יפה בירושלים.
רחוב יפו, על הכביש הראשי. קו 66 עובר שם קבוע. והעיניים שלו משתלבות שם הכי יפה בנוף. ברחוב הסואן. תמיד היה לי חסר משהו בבית, עד שהוא הגיע. הוא הכיר לי את אלוקים, ואני הכרתי לו את עצמו."

אור בן- לולו, הבחורה שכבשה כל גבר במעלה אדומים ובירושלים. את הגבר עם הראסטות מהשוק ואת הגבר עם הכיפה השחורה שבכלל לא אפיינה אותו. אפילו את הגבר השמנמן שמוכר שווארמה ביציאה מהשכונה. את כולם היא כבשה. והיא ממשיכה לרקוד על הבר עד שכבר הלב מתרוקן מרגש וגם הנשיקות לא מעניינות כל - כך, אבל העיקר שיש עוד קצב. אז נגמר השיר ופתאום גם נגמר הכוח.
וההוא עושה לה עיניים וההוא מבלבל אותה וללב כבר נמאס. התלות הזאת מתישה.
ואז הוא מגיע עם המבטא הזה, הוא שונה. הוא הכי יפה. והוא מרגיש בית. ירושלים כבר לא מפחידה אותה. גם לא אותו.
ככה מרגישים כששלמים?