אהבה כמו שלנו

יריה אחת.
שנייה אחת.
אובדן אחד.
רקדנו בגשם, זה בזרועות זה, כשבשנייה אחת הכל השתנה.
וברגע אחד, איבדתי את אהבת חיי.
מעולם לא התגברתי על אובדנו. הוא שבר אותי.
כעבור שנה, קיבלתי זר פרחים. אותו הזר בדיוק שהוא העניק לי לפני מותו.
אבל הוא לא היה השולח. אלא המפלצת.
הוא הציב בפניי אתגר. לעמוד מולו. להתמודד מולו. להכניע אותו.
אבל ידעתי שלא אצליח.
עד שיום אחד הוא נעמד מולי.
התגלה בפניי.
הרוצח האכזר, שלקח ממני את האדם שאהבתי,
חייך אליי חיוך מלא שיניים, עם מבט רצחני בעיניו.
האם הוא מתכוון להרוג אותי? חשבתי.
אבל הוא לא עשה זאת. במקום זאת, הוא התקדם אליי בצעדים נחושים, נעמד מולי, וחיכה למהלך הבא שלי.
אני יודעת שהוא מסוכן. מסוכן מאוד. והוא רוצה אותי. רוצה שאהפוך לשלו. אתמסר אליו.
אני רוצה לברוח, להימלט, אך לא עושה זאת.
למה? אולי כי אני משוגעת. או שאולי... אני רוצה להתמודד מולו, ולשחק את המשחק החולני שאנחנו משחקים.
משחק הטורף והטרף.
המשחק שלנו.