אהובה

"סליחה תחזור על זה" ביקשתי מאחד המארגנים "בעוד דקה הדלת תיפתח ואת תכנסי עם הורייך הם יגישו אותך לבעלך לעתיד ואז הם יחזרו למקומם" הסביר והנהנתי בחשש, אימי ואבי הגיעו "אל תהרסי את זה אליאנה" זה הדבר הראשון שאמר לי בשבועיים שלא התראינו, אנחנו בחתונה שלי והדבר הראשון שהוא עושה זה לאיים עלי.

"לפחות השמלה בסדר, את נראית פחות..." הוא השאיר את המשפט תלוי וכיווצתי את ידיי לאגרופים ושחררתי אותם, לקחתי נשימה עמוקה "נחמד לראות אותך, אמא" קדתי קידה קטנה בכבוד לאימי "אבא" אותו הדבר גם לאבי. "תראי איך גדלת, יוצאת מהבית" אמרה וחייכתי חיוך לא אמיתי אבל מספיק טוב כדי לספק אותם.

הדלתות נפתחו ופתאום איבדתי את היכולת לנשום, הם החזיקו אותי משני צדדיי והובילו אותי אליו. הוא נראה טוב, אפילו לא שמתי לב כשהוא נכנס לחדר שלי לפני כן. אבל עכשיו אני מסתכלת עליו וסערת רגשות עוברת בתוכי, השיער השחור שלו משוך לאחור, כל שערה במקומה, החליפה השחורה שלו חסרת כל קמט, אני לא יודעת מי עושה חסד למי, החליפה לגוף שלו או הגוף שלו לחליפה. אני מניחה שהשני.

אבא שלי לוחץ על זרועי באזהרה לפני שהוא מגיש אותי לבעלי לעתיד, בן ראש המאפיה והגבר הכי מושך שראיתי עד היום , המבטים שלנו מצטלבים ונוצר בנינו קשר עין אינטנסיבי. תמיד לימדו אותי לא להביט בעיניים של אח