ציפור נודדת

״את יודעת למה אני קורא לך בירדי?״ הוא שואל, מתקרב אליי עוד יותר עד שהמרחק בינינו כל כך קטן שאני יכולה להרגיש את הנשימות שלו על העור שלי, הנעליים שלנו נוגעות.
הוא מזיז את השיער מהפנים שלי, שם אותו מאחורי האוזן ומסתכל לתוך נשמתי, מחכה לתשובה שלי.
״לא, למה?״
״את כמו ציפור, כלואה, מחכה ליום שהיא תוכל להיות חופשיה״
הוא העביר את המבט לשפתיי, העיניים שלו הם כמו אש על הפנים שלי ואני מסתכלת על שפתיו כשהוא מלקק אותן בזמן שאני מנסה להילחם נגד גופי הבוגדני.

אוגוסטין הייל הייתה מבחוץ, הילדה הכי מאושרת שאי פעם תפגשו, היא תמיד הייתה חברותית, היא תמיד צחקה והחיוך היפה שלה תמיד היה מונח על הפנים שלה. בתיכון, היא הייתה מהבנות האלו שכולם רצו וכולן רצו להיות הן. בכל פעם שאמרו לה את זה היא צחקה, לא בגלל יהירות אלא בגלל שאף אחד לא יודע איך היא באמת.
חוץ ממנו. לא בגלל שהיא סיפרה לו, אלא בגלל שהוא היה כל כך נואש לגלות כל דבר עליה שזה בדיוק מה שהוא עשה.