57 parts Complete -"The reality is painful and the imagination even more"-
ואם רק יכולנו לקבור זכרונות,
לעלות מעל גבהות,
וליפול עם פעימות.
בלב.
השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם.
חיוכים שניתקתי הלוואי שיופיעו מעצמם. תנועות שעשיתי בגוף הרובוטי כנ"ל.
הלוואי שיכולתי להמשיך ללכת איתך.
גם אם רק אני נהנה מהקירבה.
השמיים יכלו להמשיך להיות העדים שלנו ביום ובלילה.
כשהירח האחד שידע מה הקרבנו בלילות.
מה קירבנו.
ואולי טוב שהאמת הייתה בשקט. בצד. מוסתרת.
השנאה לא הייתה מופיעה אז בעיניך.
והדמעות היו נעלמות מעיני.
ההיתי נעלם גם.
עוזב ומשאיר רק פתק חתום.
על תודה. בבקשה. ועל לא להתראות.
אם רק ההיתי משאיר את זה...
רק כדמיון מכאיב.