פיתוי מחושב

אני לא אמורה להיות כאן. זה ברור לי כמו שמשהו בתוך הגוף שלי אומר לי כל הזמן - אני לא שייכת למסלול הזה. אני לא אמורה לעבור את כל הדבר הזה. בהתחלה, הייתי במשרד. משימות פשוטות - ארגון טפסים, מענה לטלפונים. לא היו לי הרבה מטרות. כלום לא הכין אותי לזה - לא את האימונים הקשים, לא את השטח, לא את האנשים שסובלים מרמות כאלו של תחרות ומוטיבציה. לא הייתה לי סיבה טובה לחשוב שאני צריכה להיות כאן.

והם כולם, כאן סביבי, הם כל כך שונים. כל צעד שהם עושים - מדויק, מהיר, עיניים ממוקדות במטרה. הם בטוחים בעצמם. הם כאן כי הם יודעים למה הם פה.
אני? אני לא יודעת כלום.
זה לא היה בתכנון שלי, ובטח לא בצורה כזו.

היו לי כל כך הרבה שאלות. למה אני כאן? למה הוא בחר בי? מי בכלל חשב שאני יכולה להתמודד עם כל זה? הם כולם היו אנשי מקצוע, עברו הכשרות קשות, עשו את זה בעבר. ואני... אני לא מתאימה. לא הייתי צריכה להיות פה. כולם יודעים לאן הם הולכים. אני? אני לא בטוחה לאן זה יוביל.

ואז יש אותו.
המפקד החדש.
הוא לא כמו כולם.
אני יכולה להרגיש את זה. לא משנה אם הוא מפקד או לא, יש בו משהו - משהו שהוא שונה. לא אכפת לו ממה שאני אומרת, או איך אני נראית, או אפילו אם אני יודעת מה אני עושה. הוא רק בודק אותי - בודק עד איפה אני מוכנה ללכת.