אנחנו האולימפיים (מתורגם)

פרסי ג'קסון גדל בעיר מנהטן, ניו יורק. הוא לא היה שם אף אחד בבית הספר שלו, לא היה לא אף אחד מלבד החברה הכי טובה שלו, אנבת' צ'ייס. הם היו חברים מאז שהם היו בגן, כשהוא קם בשבילה כשילד אמר לה שהיא חנונית.

אנבת' צ'ייס ידעה דבר אחד מהרגע שהתיידדה עם ילד עם עיניים ירוקות ים בשם פרסי. הוא היה חשוב לה הרבה בדרכים שאיש לא הבין. כי לאורך כל המאבקים שלה בבית, הוא היה הטמבל שגרם לה לחייך בבית הספר.

תאליה גרייס ידעה שאין מקום שהיא יכולה לקרוא לו בית. אמה הייתה שיכורה. אבא שלה לא נראה בשום מקום. אבל תאליה נשארה להגנת הגג. לא בגלל התקפי השיכורים הארוכים של אמה. ראש אצות. ככה היא קראה לפרסי. כי היא אהבה אותו. אבל שנאה אותו כי הוא היה כל כך שמח.

ניקו די אנג'לו חשב שאף אחד לא יכול להבין את הכאב שלו כשאחותו, ביאנקה, מתה. הוא החליט להאשים את עצמו. אבל הוא האשים בזה בעיקר את הנער עם העיניים ירוקות-הים שנקלע גם הוא לפיגוע. למה ביאנקה הייתה צריכה למות ולא הוא? בפנים הוא ידע שזו לא אשמתו של פרסי. הוא ידע שלפרסי אין שום קשר לזה ושניקו פשוט משוגע. והוא לא שנא את פרסי. הוא אהב את פרסי.

אבל כשהחיים מגיעים אליך מרגע לידתך, הדבר היחיד שאמך יכלה לומר לאלוהים היה "עזרה". כי החיים אכזריים. כשאתה אוהב מישהו, הוא נלקח.

זה מה שקרה כשפרסי נעלם מחייהם כש