פלוריס

פלוריס עמדה בכניסה לבית סהר, מבלי לדעת בדיוק מה מצפה לה. השמש של סוף הקיץ התחילה לשקוע, והאור החמים שטף את הגן הפתוח שמול הבית. היה משהו מרהיב בקווים החדים של הבית - ארכיטקטורה מודרנית שצמודה לחלל טבעי, עם חצר מלאה בצמחים מטפסים וערוגות פרחים צבעוניות. לא ממש מה שציפתה לראות, כשקיבלה את ההודעה על העבודה.
היא לקחה נשימה ארוכה. אם כבר לעבוד, לפחות בסביבה כזו. פלוריס הייתה תמיד אדם שמחפש את הרגעים הקטנים של יופי - וזה בדיוק מה שראתה מול עיניה עכשיו. היא מיהרה להסיר את מחשבותיה על הקשיים שהיו לה בחיים בשנים האחרונות. בעבודה החדשה הזו היא קיוותה למצוא מקום חדש, אולי התחלה חדשה, רחוק מכל הדרמות המשפחתיות והחיים בעיר הקטנה שבה גדלה.
הדודה יעל, שהייתה האדם הקרוב ביותר אליה מאז שהיא זוכרת את עצמה, הציעה לה את העבודה הזאת. "תלכי לעבוד אצל משפחת סהר. הם אנשים טובים, ואת תוכל להרגיש כאן בבית," אמרה לה הדודה, כשנכנסה לארוחת ערב בביתה. פלוריס חשבה על זה, ועם הזמן השתכנעה. אולי זה יהיה המקום שלה - מקום שבו היא לא תהיה רק פלוריס הילדה המתבגרת, אלא גם מישהי עם מקום בעולם, עם משמעות.
היא צלצלה בדלת, ומיהרה להיכנס, כשליבה פועם מהר יותר ממה שתכננה. האישה שפתחה את הדלת חייכה אליה בנעימות.
"שלום, את בטח פלוריס. אני מאיה, האמא של