Powerful longing

רפאל מארסיאנו.
תזכרו את שמי, טוב־טוב.
כולם משקשקים מפחד ממני,
ובכנות? אני מבין אותם.

כשהייתי בן 16,
המאפיה הרוסית חטפה את
אחותי הקטנה, קים.
עברו 10 שנים מאז, ואנחנו עדיין
בחיפושים אחריה.
בכל העשר שנים האלה איבדתי
כל תקווה אפשרית שהיא תחזור.
שהיא תחזור חיה ונושמת.

שנה לאחר שנחטפה, אימי נכנסה
לדיכאון.
היא נהייתה קרה כמו קרח.
אבי נהפך לאכזרי בכל יום שעובר.
הם השתנו.
לא היה קשר בין ההורים שלי מלפני
עשר שנים, להורים שלי עכשיו.

מלפני זה, היינו הדבר הכי
חשוב להם.
אבל עכשיו? הם אטומים.
לא מראים בכלל רגש.
על פניהם.

היה לי גם שני אחים - פבלו וטיאגו.
גם הם התגעגעו אליה.
אבל הם מסווים את העצב שלהם
בציניות ובבדיחות, כאילו זה יכסה
על הכאב שאנחנו כולנו מרגישים.

אך אני לא מאשים אותם.
אולי אחותי הייתה רק בת 12, אבל
היא הייתה הדבר החשוב
ביותר לכולנו.
היא הייתה הנסיכה של הבית.
תמיד חיפשנו צורך
להגן עליה.
היינו רכושניים.

וכשנחטפה? כולנו התחרפנו.
היא ככל הנראה מתה.
אבל אנחנו לא ננוח עד שלא נשיג
את הגופה שלה.
לא נשב בנחת עד שלא
נקבור אותה.
עד שהיא לא תשב בנחת.

כל חיי חיפשתי אחרי הנקמה
על כל מה שמשפחתי עברה,
את כל מה שאחותי עברה
ויכול להיות שעדיין עוברת.
אך ברגע שהכרתי את זה,
מוחי התחיל להתעסק במשהו אחר.
או יותר נכון במישהי אחרת.

היא גר