בת הצללים

"עשר שניות." הוא קטע אותי, בקול נמוך ומאיים. "נצלי אותן חכם. כי ברגע שהן ייגמרו - את תתחרטי שלא הקשבת לי כשהייתה לך ההזדמנות."

המילים יצאו ממנו בקור מוחלט, אבל לא הייתה זו רק הקרירות בקול שגרמה לגופי לקפוא. פתאום, בלי שום הסבר הגיוני, פחד טהור הציף אותי. הלב שלי החל לדהור בטירוף, הידיים רעדו, וכל תא בגופי צרח - לברוח.

"תשע."

הקול שלו חדר ישירות למוחי, והפחד התעצם. משהו זחל מתחת לעור, תפס את הלב בציפורניים קרות וסחט. .הגוף שלי הגיב כאילו עומד מולי טורף.

"שמונה."

לא חיכיתי לשבע. הסתובבתי ורצתי. הלילה ההוא בחדר שלו עלה בזיכרוני - האצבעות על הסנטר, העיניים השחורות. אם ככה הוא נראה כשהוא מתאפק, לא רציתי לדעת מה קורה כשהוא לא.

"שבע..." קולו קרוב מדי. כאילו הוא ממש מאחוריי, נושם לי לתוך העורף. לא הסתובבתי לבדוק.

"שש..."

המשכתי לרוץ, פחד ובלבול מכסים כל תא ונימה בגופי, הדהוד צעדיי והלמות ליבי הקולות היחידים מלבד הספירה המצמררת.

"חמש..."

פניתי פינה חדה, כמעט החלקתי על רצפת השיש המבריקה. המסדרונות נמתחו לפניי כמו מבוך אינסופי. לאן? לאן אני בורחת? לא ידעתי. רק ידעתי שאני חייבת להתרחק.

"ארבע..."

דלת. ראיתי דלת צדדית. התפרצתי פנימה - שירותים.

"שלוש..."

נעלתי את עצמי בתא, גבי נצמד לדלת הדקה. הלב שלי הלם כל כך חזק שהייתי בטוחה שכולם