גשם של סודות (סוקיף)

הגשם טפטף חרישית על חלונות הקריסטל, מטשטש את קווי הנוף שמאחוריהם. סופי ישבה על אדן החלון, כרוכה בשמיכה דקה, מבטה נעוץ בטיפות שנפלו בקצב כמעט מהפנט.
מאחוריה, הבית היה דומם. אפילו סנדור לא השמיע קול - כאילו כולם, בלי יוצא מן הכלל, חשו באותה תחושת דריכות באוויר.
היא לא ידעה להסביר למה הלב שלה דופק חזק יותר הלילה. אולי זו הייתה התחושה המוזרה שהתעוררה בה מוקדם יותר, כשנגעה בקופסת הזיכרונות הישנה של אולדן. ואולי - וזה היה הרבה יותר סביר - זה קשור לעובדה שקיף לא חזר.

הוא הבטיח לה. הפעם הוא הבטיח.
"אני אהיה בסדר" הוא אמר, בקול הרגוע הזה שלו, אבל העיניים שלו סיפרו סיפור אחר.
והיא, כמו תמיד, בחרה להאמין לו.

רעם התגלגל מעל העמק. סופי קפצה קלות, ולפתע שמעה דפיקה על הזכוכית.

בהתחלה חשבה שדמיינה.
אבל אז היא ראתה אותו.
קיף. רטוב כולו, עם חיוך זעיר בזווית הפה - אבל בעיניים שלו הסתתר משהו אחר. משהו שהקפיא את הדם בעורקיה.

"סופי," הוא לחש ברגע שנכנסה לחדר, "אני צריך שתסמכי עליי. יש דברים... שאת לא יודעת."
הוא הלך שוב. הפעם בלי הבטחה, בלי שום חוט שמחזיק את סופי בידיעה שהוא עוד יחזור.