לֹא רוֹצֶה לֶאֱהֹוב אוֹתָךְ

לונה:
חשבתי שהשבי מאחורי. חמש שנים בין קירות שחנקו את נשמתי, חמש שנים בהן הייתי כלואה כמו חיה, בחסותו של אבי.
כשסוף סוף שוחררתי, האמנתי שאני חופשייה. טעיתי. יצאתי מכלא אחד - הישר אל אחר.
הכלא שלי קיבל שם חדש: טומי בלאק.
השומר ראש החדש שלי. השטן עם העיניים הירוקות, שמביט בי כאילו אני המטרד הכי גדול בעולם. קר, עקשן, בלתי ניתן לפענוח - ובעיקר, בלתי נסבל.

טומי:
את כל חיי הקרבתי למען המאפיה. דם, נאמנות, שתיקה.
ובשביל מה? כדי להפוך לבייביסיטר מזוין.
אני לא גיבור, לא מציל, בטח לא הנסיך על הסוס הלבן. אני הנבל בסיפור הזה. חייל של מאפיה, וכל מה שנשאר לי זה החושך.
היא חושבת שאין לי מושג מה זה סבל, שאין בי דבר מלבד קרח. אבל היא לא מבינה עד כמה אני כן מבין.
כפו עליי לשמור עליה-והיא, עם עיניה שמסרבות להיכנע, הופכת לבלתי נסבלת לחלוטין.
ובכל זאת, יש בה משהו. משהו מסוכן יותר מכל אויב שאי פעם עמד מולי.