ולנטינו מורטי
כל פרט באימפריה שלי נבנה על שליטה מוחלטת. אני האש, אני הכוח, ואני קובע את החוקים. אבל מירנדה סילבסטר, המזכירה שלי, היא האיום היחיד שאינו מחזיק באקדח. היא קרה, מדויקת, ומחזיקה את כל הסודות הכספיים והטקטיים שלי בראש שלה, מבלי לבקש דבר בתמורה. תמיד ידעתי להפריד בין העסקים לחיים, אבל כוח המשיכה הבלתי נשלט שאני חש כלפיה הוא כשל מבצעי טהור. אני משקיע יותר אנרגיה בניסיון להיראות משועמם מולה מאשר בניהול קרב מאפיה. אני מחכה, נואשות, למעידה אחת - טעות אחת קטנה - שתיתן לי את הסיבה המקצועית לשחרר אותה. אבל היא מושלמת, ולכן בלתי ניתנת לשליטה. מירנדה היא גן העדן הפרטי שלי. והגיהנום הוא התלות המוחלטת שלי בה.
מירנדה סילבסטר
הקומה ה־40 היא גן עדן מזוגג של כסף, והגיהנום של בוס המאפיה המסוכן ביותר בעיר. התפקיד שלי הוא להיות הקרח: מדויקת, יעילה, נטולת רגשות לחלוטין. אני המסנן בין העולם האפל שלו לבין העולם החיצוני, ואין לי מותרות לטעויות. טעות אחת עלולה לעלות לי לא רק במשרה, אלא בחיים. במשך שלוש שנים הצלחתי לשמור על החומה, להתעלם מהמבטים הנכונים מדי ומהשתיקות המתוחות, ולשכוח שולנטינו מורטי קיים מחוץ ללוח הזמנים. אבל כשהטעות הקטנה והבלתי נמנעת סוף סוף מגיעה - והיא רואה את השבר - אני יודעת שהמאבק שלי עבר משימור
"מי זו, אדון קייל" אמר הבחור הצעיר אל השטן. "היא הנקמה שלי" הסתכל עליי בגאווה. הם מחייכים אליי. אני אוחזת בשרשראות הברזל המחזיקות אותי לתקרה. אני שותקת כמו ילדה טובה. בעולם שלו יש חוקים. ואני מוכרחה להקשיב להם. אך כמו שאני הנקמה שלו, הוא הנקמה שלי. יום יבוא אדוני. "ולנסי" הבחור השקט פותח את פיו לפתע. "עד מתי תשמור אותה?. יום יבוא והיא תדבר" השפלתי מבט. האקדח בכיס הטוקסידו המפואר של קייל יכול לפלח את דרכו לראשי ברגע. קייל התקרב אליי, החזיק בסנטרי עם אקדחו, ליטף בעדינות מלחיצה. הוא יודע עד כמה אני מפחדת ממנו. "היא לא תעשה כלום" הוא אומר בפשטות. היהירות שלו זהרה. "היא חלשה מכדי לנסות. אני צודק ילדה?" הנהנתי אליו מחכה שכל זה יסתיים.